סקר
איזה דפוס אני מעדיף?
טלמן
וגשל
עוז והדר
מסורת הש"ס


 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

אמוראים: "רב אחא ורבינא"

עירובין  כה ע"א


ממתא לרחבה ומרחבה למתא - פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אסר וחד שרי.
מאן דשרי - דהא ליכא דיורין ומאן דאסר - זימנין דהוי בה דיורין, ואתי לטלטולי. 

הרמב"ם פסק להקל - כדעת רבינא.

מגיד משנה הלכות שבת פרק טז הלכה יא:

[יא] רחבה הפתוחה למדינה מצד אחד וכו'. מעשה (שם כ"ד:) ההיא רחבה דהוה בפומבידתא והוה חד גיסא פתיח למתא וחד גיסא פתיח לשביל של כרמים ושביל של כרמים סליק לגודא דנהרא ואמרו שם היכי ליעביד ולא מצאו שם תקנה אלא כדאמר רבא ליעביד לחי מהך גיסא דלהדי מתא מיגו דמהני למתא מהני נמי לרחבה טלטולי במתא גופא שרי ברחבה גופא שרי מרחבה למתא וממתא לרחבה פליגי בה רב אחא ורבינא וקי"ל כדברי המיקל. ויש בזה לפי דעת המפרשים צדדין דבלאו הכי מועיל ורבינו ז"ל תפס המחוור שבגמרא ודינין אלו אינן מצויין להאריך בהם ואין מהם בהלכות כלום:

"הליכות עולם" שער חמישי סעיף ו:

" בכל התורה כלה דפליגי רב אחא ורבינא רב אחא לחומרא ורבינא לקולא וסימניך ח"ח, ח' דרב אחא ח' חומרא.
הלכתא כרבינא לקולא בר מתלת דרב אחא לקולא ורבינא לחומרא, והלכתא כרב אחא לקולא וסימניהון אומצ"א ביע"י ומיזרק"י, וכולן הלכות קבועות הם בחולין פרק גיד הנשה (חולין דף צג ע"ב) יעויין שם ואין צורך לכותבן.
והני מילי כשחולקין הם בפני עצמם, אבל כשאחרים חולקים עמהם לא שייך למימר הכי כן ראיתי בתוספות. "

וראה, שם, ב"יבין שמועה", שם, כלל רנג:

ורש"י בחולין, שם, אומר
"בכל התורה כולה רב אחא ורבינא, חד אמר הכי וחד אמר הכי, בכולהו ההוא דמיקל - רבינא, וההוא דלחומרא - רב אחא"

לפי זה יוצא שצריך לפסוק בסוגייתנו כמיקל.

בכל אותם מקומות שהדעה שמקילה מזוהה בוודאות, מדוע הגמרא לא הציגה את שמו של רבינא במפורש ליד דעתו ונקטה באופן סתמי "חד אמר..."?

ואפשר לומר [חידוש]: היתה מסורת תחילה "חד אמר... וחד אמר..." ולא ידעו מי אמר, ולאחר שבררו העניין נקבע הכלל שרבינא הוא זה שמיקל, וזה נקבע במסכת חולין.
ואולי אפשר לומר גם: במחלוקת רבינא ורב אחא היתה הלכה צריכה להיות כרב אחא כנגד רבינא [לא נאריך עכשיו בדבר זהותו של "רב אחא". אם הוא אחרי רבינא אזי "הלכה כבתראי"] ולכן הגמרא לא רצתה לפסוק בניגוד לכלל הזה ולכן סתמה "חד אמר..." והכריעה על פי הכלל שהלכה כמיקל.

ונראה לי לומר עוד אפשרות, לפי מה שהבאנו כמה פעמים בשם הרב אברמסקי לגבי רב ושמואל, כך גם כאן. הגמרא קבעה נקודתית שההלכה בכל אותם מקומות כדעת המיקל, והיא רצתה שיהיה נאמן לכללים הידועים, ולכן החליטה שרבינא הוא שפסק את הדעה לקולא, והכלל הוא שרבינא ורב אחא ההלכה כרבינא.

הערה: מדוע לא מוזכר כאן הכלל "הלכה כמיקל בעירובין":

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף מו עמוד א:

דאמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כדברי המיקל בעירוב.

"רבי יהושע בן לוי" – דור ראשון תלמידו של רבי ורבו של רבי יוחנן, ולכן נראה שכלל זה הוא שמע כבר מרבי יהודה הנשיא. ויש לדון שם בסוגיה מהו מקומו של כלל זה ביחס לשאר כללי הפסיקה בין תנאים ובין אמוראים.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר