הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטוי: "סימן"

עירובין  יח ע"א

מאי דיומדין? - אמר רבי ירמיה בן אלעזר: דיו עמודין. ד"יו למ"נודה שב"ח זונ"ית נתק"לקל במיד"ה שלש"ה סימן. 

1.
פעמים רבות מוזכר בש"ס "סימן" אחרי שמוזכרים ראשי תיבות של שמות חכמים או של נושאים שמוזכרים בהמשך הסוגיה. בפשטות, נועד הדבר לזכור את רצף הדברים שלפעמים המכנה המשותף ביניהם מכביד על זכירתם.

2.
מפאת העובדה, שיש שנותנים חשיבות מיוחדת לאותם סימנים נצטט מ"מתיבתא", על הדף, מתוך ספר שלם שמסביר את משמעות הסימנים, "למנצח לדוד" [שהזכרתיו כמה פעמים].

לח. ׳דיו', דיו פרצוף פנים וכר (להלן בסמוך) [כמה אחרונים כתבו שנכלל כזה גם המאמר דלעיל ׳דיו עמודין׳]. ׳למנודה/ כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי וכו' (להלן ע״ב). ׳שבח׳, מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו וכו' (שם). 'זונית׳, יהיו מזונותי מרורין וכו׳ (שם). ׳בית׳, כל בית שנשמעין בו דברי תורה וכו' (שם). ׳שתי׳, דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות (שם). ׳נתקלקל׳, נתקללה בבל וכו׳ (שם). ׳במידה׳, שלא כמידת הקדוש ברוך הוא וכו׳(להלן יט.). ׳שלושה׳, שלושה פתחים יש לגהינם וכו' (שם).
[מלבד המימרות הנזכרות, שחלקן מובאות בעוד מקומות בש׳׳ס, מובאת עוד מימרא ממנו בסנהדרין (קט.) אודות בוני מגדל בבל, וצ״ע מדוע לא הובאה כאן. אין שמו של רבי ירמיה בן אלעזר נזכר בש״ס, אלא באלו,
וכן במימרא על השושבינות שעשה הקב׳׳ה לאדם הראשון, ראה להלן.

כתב השל״ה (תושבע״פ, כלל יג אות סמ״ך סימנין דאורייתא) שכשיש סימן בגמרא יש ללומדו, וכי סודות גדולים מרומזים בסימנים, נוסף על הפשט שמורה הסימן. ובלמנצח לדוד (פארדו, מאמר סימנים דרבנן, בסוף הספר עמ׳ ב:) אחר שביאר כיצד רמוזים בסימן אף המאמרים שהושמטו [בלא להוסיף בגירסא], כתב שהטעם שנתן את הסימן באופן זה, הוא לפי שרצה לרמוז בסימן זה איזה דבר, כדרך הש״ס בנתינת הסימנים, ולכך לא היה יכול להוסיף או לגרוע מתיבות הללו.

והרמז בסימן זה הוא, תוכחה לישראל בענין החורבן, שמאחר שרוב המימרות הן דברי תוכחה לישראל, ויש בהן גם מענין החורבן והגלות, רמז מענין זה בסימן, ואמר, שכשכעס הקב״ה על ישראל והגלם מעל שלחן גכוה אמר ׳דיו למנודה שבח זונית׳, כלומר שעד עתה היו ישראל נוטלים שבח מהמזון והשפע היורד מלמעלה, והשיריים היו נותנים לכל האומות שכולם היו ניזונים מהתמצית,
ועתה אמר הקב״ה ׳די׳ להם ומעתה יהיו ׳מנודים׳ ומרוחקים מ׳שבח המזונות׳, וזאת לפי ש׳נתקלקל׳ בעוונות ׳במידה שלשה׳, שהם שלש עבירות שמחמתן נחרב בית ראשון, עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים (יומא דף ט:),

ורמז גם כן לחורבן בית שני שהיה במידת שלשה, היינו מחמת מידה אחת ששקולה כנגד השלשה והיא שנאת חינם (שם).