מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן
פדיון שבויים מצווה גדולה ומוגבלת
הרמב"ם הבהיר בהרחבה את המשפט: "פדיון שבויים מצווה רבה היא"- "אין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות, והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על: 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך', ועל 'לא תעמוד על דם רעך', ועל 'לא ירדנו בפרך לעיניך', ובטל מצות 'פתח תפתח את ידך לו', ומצות 'וחי אחיך עמך', 'ואהבת לרעך כמוך', 'והצל לקוחים למות' והרבה דברים כאלו. ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים" (רמב"ם הל' מתנות עניים ח, י). בהלכה שאח"כ הוא מזכיר את דברי הגמ' לעיל (ב"ב ג ע"ב), קהילה שגבתה כספים לבנין בית כנסת, ואף רכשו את חומרי הבניה, יש לייעד את כל הכסף לפדיון שבויים. היחיד הנמצא בשבי, קודם לצרכי הציבור.
בעבר, דינו של שבוי שלא נפדה, גם שבוי שנפל במסגרת מלחמה, היה מוות או עבדות (יואל ד, ג- ח; יחזקאל כז, יג, ועוד) והצלתו מאלה, היתה בפדיונו תמורת כסף. פה ושם עוד קורה בעולם שחוטפים אנשים ודורשים תמורתם כסף- כופר נפש, אך ההתמודדות השכיחה יותר היא בנורמה חדשה הנהוגה בעולם בין מדינות – החלפת שבויים.
הימצאות בשבי גם בידי מי שחתום על אמנות בינלאומיות, בה ישנה לפחות מחויבות לטיפול הגון וראוי בשבוי, משאירה את השבוי במעמד: "הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות". מצבו הנפשי הקשה של השבוי, ניתוקו ממקומו הקבוע ומשגרת חייו, ממשפחתו ומחבריו, אי הוודאות מה ילד יום, שלילת חירותו המוחלטת, והידיעה שחייו, גופו, בריאותו נתונה לרצון שוביו, מעמידים אותו במצב נפשי קשה במיוחד. על אחת כמה וכמה כשמדובר במי ששבוי ביד ארגוני טרור שמתאכזרים אליו ואל בני משפחתו, וגם לבני עמם השבויים בידינו.
ההתלבטות היא בשאלת "המחיר", ועם זאת שמדובר על מצוה גדולה וחשובה, חז"ל הגבילו: "אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם" (גיטין מה ע"א). קשה לכמת את המחיר, אבל מה שברור הוא שלא בכל מחיר!
