הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "הלכה כבתראי"
חכמים: "רבי וחכמים" ; מרימר
עירובין ח ע"א
ומנא תימרא דשני לן בין רחבה דרבים לרחבה דיחיד –
דאמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מעשה במבוי אחד שצידו אחד כלה לים וצידו אחד כלה לאשפה, ובא מעשה לפני רבי ולא אמר בה לא היתר ולא איסור. איסור לא אמר בה - דהא קיימי מחיצות, היתר לא אמר בה - חיישינן: שמא תינטל אשפה, ויעלה הים שרטון, ומי חיישינן שמא תינטל אשפה? והתנן: אשפה ברשות הרבים גבוה עשרה טפחים, חלון שעל גבה זורקין לה בשבת, אלמא: שני בין אשפה דרבים לאשפה דיחיד. הכא נמי, שני בין רחבה דרבים לרחבה דיחיד.
ורבנן מאי? אמר רב יוסף בר אבדימי, תנא: וחכמים אוסרין.
אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים.
איכא דאמרי אמר רב יוסף בר אבדימי, תנא: וחכמים מתירין.
אמר רב נחמן: אין הלכה כדברי חכמים.
מרימר פסיק לה לסורא באוזלי, אמר: חיישינן שמא יעלה הים שרטון.
1.
מפשט הסוגיה מדובר במחלוקת בין "רבי" וחכמים. לא מדובר בברייתא אלא במימרא שלהם שמובאת על ידי אמוראים, ולא עוד, אלא שדברי חכמים מובאים במחלוקת של גירסא מה הם אמרו - "וחכמים אוסרים" או "וחכמים מתירים".
2.
כמו כן נראה לומר מהלשון השני, שאין הלכה כחכמים נגד "רבי", מדוע?
2.1
אולי רב נחמן מעצמו ועל פי סברתו פסק כך שלא כחכמים - וזו סמכותו.
2.2
ואולי הלכה כעיקרון צריכה להיות כרבי על פי הכלל "הלכה כרבי מחברו", ומכיון שלא מדובר במקור תנאי כתוב [משנה/ ברייתא] אלא במימרא, במקרה כזה כנראה שהלכה כרבי גם נגד חכמים – ואולי זהו חידושו של רב נחמן לפי הלשון השני [ואולי בזה נחלקו שני הלשונות].
3.
רמב"ם הלכות שבת פרק יז הלכה ה:
מבוי שצדו אחד כלה לים וצדו אחד כלה לאשפה של רבים אינו צריך כלום, שאשפה של רבים אינה עשויה להתפנות ג ואין חוששין שמא יעלה הים שרטון.
4.
מעשה רקח הלכות שבת פרק יז הלכה ה
[ה] מבוי שצדו אחד כלה לים וכו'. שם דף ח' ובגירסתינו איתא התם בדמרימר חיישינן שמא יעלה הים שרטון ורבינו צ"ל דהוה גריס ולא חיישינן שמא יעלה הים שרטון וכ"כ הרב המגיד ז"ל ולזה הסכים הרב ב"י סי' שס"ג וכתב עוד דדעת הרי"ף כדעת רבינו עיין שם.
לפי גירסת הרמב"ם בסוגיה, שמרימר פסק "אין חוששין" [ולא "חיישינן" כבדפוסים לפנינו] משמע שהרמב"ם פוסק כמרימר.
4.1
אם גירסת הרמב"ם היתה כגירסת הדפוס בסוגייתנו, שמרימר אמר "חיישנן שמא..." יוצא, שהרמב"ם פוסק כחכמים ב"איכא דאמרי" ושלא כרב נחמן שפסק שלא כחכמים ב"איכא דאמרי".
5.
השאלה היא האם זהו כלל עקרוני שהרמב"ם פוסק תמיד כלשון שני? ויותר קשה, מדוע הרמב"ם לא פסק כרב נחמן ולא כמרימר.
6.
פרשני הרמב"ם מביאים גירסה הפוכה בדברי מרימר, שהוא סובר באמת: "לא חיישינן". ומכיון שמרימר היה "בתראי" הרי שהלכה כמותו גם נגד רב נחמן.
7.
אני מעתיק דברים שכתבתי במקום אחר:
נראה לומר: "מרימר" שימש גם כ"עורך הגמרא" ולכן התבטא באופן של הלכה למעשה ו/או על ידי קביעת הלכה: "ולית הלכתא...". בכל זאת היה יכול להסתפק בקביעה "לית הלכתא כרבא" או "והלכתא...". ומדוע הגמרא נזקקת לסיפור המעשה? ויש לומר: סמכותו של רבא גדולה מאד ואי אפשר לבטלו "סתם", ולכן רק כאשר "מרימר" נהג למעשה שלא כרבא, כנראה שבא ללמדנו שדינו מוסכם על כל "עורכי הש"ס" - דורו של רב אשי ורבינא ותלמידיהם.
7.1
גם בסוגייתנו מרימר פסק הלכה על ידי מעשה שעשה וגם נימק אותו בעל פה:
מרימר פסיק לה לסורא באוזלי, אמר: חיישינן שמא יעלה הים שרטון.
לפי זה ברור מדוע הלכה כמותו גם נגד רב נחמן. כל זה רק אם נאמר שהיתה הגירסא בדברי מרימר שלא חשש, והפרשנים מסבירים כיצד זה תואם את המעשה שעשה.
8.
בכל אופן אם נשאיר את גירסת מרימר כבדפוסים שלפנינו נצטרך לנמק מדוע הרמב"ם – בפשטות – לא פסק כמרימר.
8.1
אולי ניתן לומר שהכלל של "הלכה כבתראי" לא תקף כאשר הבתראי חולק על קודמו [בסוגייתנו – רב נחמן] שאמר במפורש "הלכה כ..." או אין הלכה כ...".
8.2
ואולי אף אם אמנם מרימר היה מעורכי הגמרא יתכן שדברי הגמרא "אמר רב נחמן..." בשני הלשונות שבגמרא נקבעו דוקא על ידי "עורך הגמרא" אחר שחי אחרי מרימר ו"הלכה כבתראי"!
