כסי רישיך
שבת קנו ע"ב
"אימיה דרב נחמן בר יצחק אמרי לה כלדאי: בריך גנבא הוה. לא שבקתיה גלויי רישיה. אמרה ליה: כסי רישיך, כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא, ובעי רחמי. לא הוה ידע אמאי קאמרה ליה. יומא חד יתיב קא גריס תותי דיקלא, נפל גלימא מעילויה רישיה דלי עיניה חזא לדיקלא, אלמיה יצריה, סליק פסקיה לקיבורא בשיניה".
מהו העניין בכיסוי הראש? איפה מצינו במקרא ובדברי חכמים שיש ענין בכיסוי הראש עד שידעה אמו של רב נחמן בר יצחק שיועיל לו שלא יהא גנב?
אלא שאמרו במסכת חגיגה דף יג ע"ב: "בשלמא אפיה - אורח ארעא לגלויי קמיה רביה, כרעיה - לאו אורח ארעא לגלויי קמיה רביה". מפרשת הגמרא שעמידת המלאכים בישעיהו ו, ב: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו, היא כעמידת התלמיד בפני רבו, כאשר דרך התלמיד לכסות את פניו ואת רגליו, אלא שהפנים נגלות לפעמים.
הדרך לעמוד בעיטוף הראש בפני חכמים מוזכרת גם בירושלמי מסכת כלאים פרק ט ה"ב: "מטפחות הספג, פעמים שהוא רואה את רבו ומתעטף בה".
ובמסכת דרך ארץ פרק א הלכה א: "דרכן של תלמידי חכמים... יושב ומתעטף בכסותו לפני רגלי חכמים".
ובמסכת מועד קטן דף כה ע"א: "כי אסקוה להתם אמרו ליה לרבי אמי ולרבי אסי: רב הונא אתי. אמרו: כי הוינן התם לא הוה לן לדלויי רישין מיניה".
ובמסכת כלה רבתי פרק ב הלכה ב אמרו על אותו תינוק שגילה את ראשו בפני החכמים: "אחד גלה את ראשו, שמע מינה גלוי ראש עזות תקיפא הוא".
ובמסכת סנהדרין דף קא ע"ב: "ומאי וזה אשר הרים יד במלך? אמר רב נחמן: שחלץ תפיליו בפניו. אמר רב נחמן: גסות הרוח שהיה בו בירבעם טרדתו מן העולם". ופירש רש"י שם בדף קא ע"ב: "חלץ תפילין - אין נכון להיות בגלוי ראש לפני המלך".
העיטוף הוא בכיסוי הפנים כמבואר בסוף פרק ז דברכות בירושלמי מסכת ברכות: "אכל מיסב מתעטף ומברך אם עשה כן הרי הוא כמלאכי השרת מה טעמא בשתים יכסה פניו".
והעיטוף נקרא גם כיסוי ראש, כנאמר על עיטוף האבל בירושלמי מסכת מועד קטן פרק ג ה"ה (ובבראשית רבא פרשא ק/קא): "תרין בנוי דרבי נפקון חד רישיה מגלי ושליח סנדלוי וחד רישיה מכסי ולביש סנדלוי".
ובזוהר ברעיא מהימנא פרשת פנחס דף רמה ע"ב:
"עטוף צריך לאעטפא רישיה בגין דשכינתא על רישיה... משום (ישעיהו ו') מלא כל הארץ כבודו... למהוי בגלוי הראש".
הוי אומר שעיטוף זה שנהג בו רב נחמן בר יצחק, וכן רב הונא בריה דרב יהושע במסכת שבת דף קיח ע"ב, משמעותו היתה שקיימו בעצמם: (תהלים טז, ח) שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד, ונהגו כאילו רבם עומד תמיד סמוך להם.
כאשר נפלה הגלימה מעל ראשו של רב נחמן בר יצחק יכל הוא להרים את עיניו, וראה את פירות הדקל. הוא נתאוה להם עד שנתחזק עליו יצרו, שכן כדברי הכלדיים טבעו היה לגנוב.
אלא שבעמוד א' אמרו: "יהי גבר חזרן – אמר רב נחמן בר יצחק: חזרן במצות". רב נחמן בר יצחק עצמו ביאר שמי שנועד להיות חזרן – המחזר אחר דברים להשיגם, עשוי להיות חזרן במצות. וכן בהמשך: "האי מאן דבצדק יהי גבר צדקן, אמר רב נחמן בר יצחק: וצדקן במצות".
וזהו כפי שממשיכה הגמרא: "האי מאן דבמאדים יהי גבר אשיד דמא. אמר רבי אשי: אי אומנא, אי גנבא, אי טבחא, אי מוהלא". ופירש הגר"א: (אבן שלמה א, ז, וע"ש סעיף ה), "רשע – גנבא, בנוני – טבחא, צדיק – מוהלא".
רב נחמן בר יצחק עצמו כפה את יצרו וניצלו להעשות חזרן במצות, עד שגדל והיה לאחד מגדולי החכמים.
