הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "איכא דאמרי"
שבת קנג ע"א
גמרא. מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתב כיסיה לנכרי? - קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, אי לא שרית ליה - אתי לאיתויי ארבע אמות ברשות הרבים. אמר רבא: דוקא כיסו, אבל מציאה - לא. פשיטא, כיסו תנן! - מהו דתימא: הוא הדין אפילו מציאה, והאי דקתני כיסו - אורחא דמילתא קתני, קא משמע לן. ולא אמרן אלא דלא אתי לידיה, אבל אתי לידיה - ככיסיה דמי. איכא דאמרי; בעי רבא: מציאה הבאה לידו מהו? כיון דאתא לידיה - ככיסיה דמי, או דילמא: כיון דלא טרח בה - לאו ככיסיה דמי? - תיקו.
1.
רבא מסביר בגמרא שלגבי מציאה לא התירו לתיתה לנכרי שיוליכנה לעיר עבורו בשבת, והגמרא מצמצמת את דינו של רבא שמדובר דווקא באבידה שעדיין לא הגיעה לידו אבל אם האבידה כן הגיעה לידו הרי שדין האבידה כדין ממונו של היהודי לכל דבר, ורשאי לתיתה לנכרי כדי שיובילנה עבורו בשבת.
2.
הערה: מי אומר בגמרא את הביטוי "ולא אמרן", רבא עצמו, או שמא "סתמא דגמרא" פרשה כך בדברי רבא.
3.
בשלב הבא ["איכא דאמרי"] הגמרא מציינת שעניין זה של הבדל בין אם האבדה הגיעה לידו – שאז דינה ככיסו לכל דבר - או שגם אז דינה כאבידה שלא התירו לו לומר לנכרי להובילנה, היה ספק של רבא עצמו. והגמרא מסיימת ב"תיקו" - ספק.
4.
רמב"ם הלכות שבת פרק ו הלכה כב:
מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיו עמו מעות נותן כיסו לנכרי להוליכו לו ולמוצאי שבת לוקחו ממנו, ואף על פי שלא נתן לו שכר על זה, ואף על פי שנתנו לו משחשיכה מותר מפני שאדם בהול על ממונו ואי אפשר שישליכנו,
ואם לא תתיר לו דבר זה שאין איסורו אלא מדברי סופרים יבא להביאו בידו ועובר על מלאכה של תורה.
במה דברים אמורים בכיסו אבל מציאה לא יתן לנכרי אלא מוליכה פחות פחות מארבע אמות.
מהרמב"ם משמע שהוא לא מחלק בין אם האבידה הגיעה לידו או לא, ובכל מקרה לא יתן לנכרי להוליכה בשבת [אלא רק "פחות מארבע אמות"]. משמע מהרמב"ם שבדברי רבא פסק לחומרא, וכנראה בגלל שפסק כ"איכא דאמרי" ושם הסתיים ב"תיקו" – והרמב"ם מכריע שבספק של "תיקו" פוסקים לחומרא. שהרי לפי הלשון הראשון בגמרא אם האבידה הגיעה לידו רשאי לתיתה לנכרי להוליכה לביתו.
5.
לב מבין הלכות שבת פרק ו הלכה כב:
[כב] מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום וכו' במה ד"א בכיסו אבל במציאה לא יתן לעכו"ם וכו'. הנה מריהטא דלישניה דרבינו מוכח דפוסק כאיכא דאמרי דבעי רבא מציאה דאתאי לידיה אי הוי ככיסו או לא תיקו
וכיון דמספקא לן אסור ליתן לנכרי ומשו"ה כתב אבל מציאה לא ולא חילק בין אתאי לידיה ללא אתאי לידיה
וגם ע"כ צ"ל דאיירי באתאי לידיה דהא דומיא דכיסו קתני לה דכתב במה ד"א בכיסו אבל מציאה לא נראה דכיסו ומציאה כולן שוין דאיירי באתאי לידיה
וכן הוא דעת הרי"ף ז"ל לפסוק כאיכא דאמרי דמספקא ליה ואסיר...
כנראה שהוא מסיק שגם הרי"ף מכריע כ"איכא דאמרי" על סמך דברי הרי"ף: "אמר רבא דוקא כיסו אבל מציאה לא", כלומר, שהרי"ף לא מחלק בין בא לידו או לא, וזה יתכן רק אם מכריע כ"איכא דאמרי" שנשאר ב"תיק"ו" - ולחומרא.
6.
ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רלד, שמביא שרוב הראשונים פסקו לקולא, דהיינו, שאם האבידה הגיעה לידו רשאי לתיתה לנכרי שיוליכנה לביתו בשבת.
7.
חידושי הריטב"א מסכת שבת דף קנג עמוד א:
ואיכא דאמרי מציאה שכבר באה לידו מהו. ולא איפשיטא, הילכך לקולא [נקטינן] דאיסורא דרבנן הוא,
הריטב"א קובע שעל פי ה"איכא דאמרי" נשאר ספק ומספק יוצא שהדין הוא לקולא. ולכאורה סותר לרמב"ם, שמשמע ממנו שדווקא מחמיר מספק.
8.
המשך הריטב"א:
ועוד דהא בלישנא קמא איפשיטא לן דמציאה שבאה לידו מבעוד יום ככיסו דמיא
הוא מוסיף, שלפי הלשון הראשון בגמרא יוצא שבאופן ודאי יש לפסוק לקולא, שאם האבידה הגיעה לידו רשאי לומר לנכרי.
9.
המשך הריטב"א:
וכל תרי לישני בדרבנן נקטינן ההוא לישנא דהוי לקולא...
והוא מסיים [בקטע הנ"ל] שמכיון שיש שני לשונות בגמרא - הלשון הראשון והלשון השני של ה"איכא דאמרי" - זה עצמו יוצר ספק ומכיון שמדובר בדין "דרבנן" יש להקל.
10.
לפי הריטב"א בהסברו השני [ולא לגמרי ברור אם ההסבר הראשון שלו חולק בזה] ברור שמשמעות ה"איכא דאמרי" היא שהיו שתי מסורות הסטוריות בדברי רבא. לפי ההסבר הראשון של הריטב"א משמע, שכעיקרון הלכה צריכה להיות כ"איכא דאמרי" [ובגלל ה"תיקו" שהובא ב"איכא דאמרי" נשאר ספק ויש להקל].
11.
אולי ניתן לומר שהרמב"ם פוסק תמיד כפי ה"איכא דאמרי" - הלשון האחרון - ומתאים לדברי הריטב"א הנ"ל בהסבר הראשון שלו.
12.
ואולי ניתן לומר: מי שסובר שכעיקרון הלכה כ"איכא דאמרי" כנראה שהוא סובר שאת הביטוי "איכא דאמרי" כתב "עורך הגמרא" על פי מסורת שהיתה בידו או על פי החלטה שלו [ללא הכרח שבאמת רבא הסתפק בדבר]. כלומר, "עורך הגמרא" קבע מעצמו את הספק ו"הלביש" אותו בדברי רבא גם אם רבא באמת לא הסתפק בכך, ואמר רק כפי שמצוטט בלשון הראשון. אבל כמובן יותר נראה לומר שבאמת היו שתי מסורות ו"עורך הגמרא" כתב את המסורת - שנראתה לו יותר מדוייקת - בסוף הקטע וכלל בהקדמת הקטע את הביטוי "ואיכא דאמרי".
