סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 817
 

"יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך"

עירובין יח ע"ב

מוסיפים כאן התוס': היינו כאילן של זית, ולא הפרי, לפי שהאילן מר, והאילן נקרא זית דכתיב: "ויוראהו ה' עץ" ודרשינן במכילתא עץ - זה זית. פשטות דברי התוס' מורים, שפרי הזית אינו מר, ורק האילן מר, ולכן הוצרכו התוס' לומר: שהכוונה לעלה הזית, ולא לפרי הזית.

האחרונים מקשים מדברי התוס' על דברי הש"ך ביו"ד סי' צ"ו סעי' כ' הפוסק נגד דברי התוס'. בהלכות יו"ד מבחינים בין מאכלים שיש להם גדר של מאכל חריף לשאינן מאכל חריף. הגדרת המאכל כדבר חריף יוצרת כמה השלכות הלכתיות. סכין של נכרי שיש בה בליעת איסור מחמת שהנכרי חותך בה מאכלות אסורים, ואם באותה הסכין יחתוך דבר מאכל ששייך ליהודי, וסוג המאכל יהיה דבר חריף, אנו אומרים שלדבר החריף יש תכונה שהוא בולע ביתר חוזק מאשר מאכל שאינו חריף, ולכן כאשר יחתוך בה צנון, אסור לאכול את הצנון החתוך, משום שלצנון יש הגדרה של מאכל חריף, משא"כ אם הגוי יחתוך בסכינו תפוח עץ וכדומה, אין שום חשש איסור, משום שמאכלים אלו אינם בולעים, שהרי הם אינם דברים חריפים. הש"ך שם בסעי' כ' מביא את דברי השו"ע בהלכות פסח האומר שאדם שחתך בסכין חמץ זיתים, יהיה אסור לאוכלם בפסח, משום שהם בלעו בליעת חמץ.

מסביר הש"ך את דברי השו"ע וז"ל: "י"ל דזיתים הוו חריפים כמו צנון, שהרי אמרינן בעירובין אמרה תורה: יהיו מזונותיך מרורין כזית וכו' ז"א: שהש"ך מסתמך על דברי גמרתינו ומסיק שפרי הזית יש בו מרירות, ולכן זיתים שנחתכו בסכין חמץ תהיה בהם בליעת איסור ככל דבר חריף.

מקשים האחרונים על הש"ך: כיצד נעלמו ממנו דברי תוס' במקום שהסבו את דברי הגמ' לעץ הזית ולא לפרי הזית. ומסתבר - שטעמם משום שתוס' סברו: שפרי הזית עצמו אינו מר, אלא מתוק, ומשום כך נאלצו להסביר את הגמ' בענין עץ הזית (העלה) ולא הפרי, וכיצד מציין הש"ך את גמרתינו למקור שפרי הזית יש לו גדר של דבר חריף.

בהגהות "נפש חיה" על שו"ע או"ח סי' תנ"ז מהגאון רבי ראובן מרגליות מצוי הסבר מעניין על דברי ש"ך אלו: הגאון מביא שם את דברי התוספתא במס' ב"מ פ"ב נאמר: "השואל מחברו קרדום מבקיע בו עצים, ובלבד שלא יבקיע בו לא צנון ולא זית", ומפרש שם המג"א: משום שחריפות הצנון והזית מקלקלים את הקרדום, הרי לנו תוספתא מפורשת שגם פרי הזית מר. כך גם מביא אותו הגאון את דברי רש"י בשבת נ: על הנאמר בגמ': "פטיש לבצוע עצים" כותב רש"י: "לבצוע הזית על הסלע למתק מרירותו", הרי לנו מקור נוסף שגם פרי הזית הוא מר, ולכן צודק הש"ך בהכרעתו כאשר הוא מגדיר את הזיתים כדבר חריף.

אבל עדיין דברי התוס' אצלנו צ"ב, מדוע היו צריכים התוס' להסביר את דברי הגמ': "יהיו מזונותי מרורים כזית" על אילן הזית ולא על הפרי. מסביר הגאון רבי ראובן מרגלית: שלתוס' היה קשה, נאמר בפסוק: "והנה עלה זית טרף בפיה". התורה מדגישה שהיונה הגיעה עם עלה ולא עם פרי, ומשום כך נאלצו תוס' להסב כוונת דברי רבי ירמיה על אילן הזית, אבל לא היתה בכוונתם לומר שפרי הזית עצמו אינו מר, כך שדברי הש"ך מסתדרים גם עם דברי תוס' בסוגיתנו.

ומפליא הוא שגאון גדול כרבי ראובן מרגליות לא שם לב לדברי התוס' במס' פסחים דף לו. תוס' שם מתייחסים לדברי הגמ' האומרת: שאין בשבעת המינים מהם מביאים ביכורים שום דבר מר. תוס' שואלים: והרי בשבעת המינים ישנו גם שמן זית, והזית ידוע שהוא מר, כדברי הגמ' בעירובין, אומרים תוס': וי"ל שבזית רק האילן מר, אבל הפרי אינו מר, הרי לנו מפורשות שכוונת דברי התוס' אינה כדברי רבי ראובן מרגליות, ולכן עדיין צריכים דברי הש"ך ביאור מדברי התוס' בסוגייתנו.

[האדמו"ר מטאלנא שליט"א]