הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטוי: "חיסורי מחסרא"

שבת קמט ע"ב

מפיס אדם עם בניו וכו'. עם בניו ועם בני ביתו - אין, ועם אחר - לא. מאי טעמא? - כדרב יהודה אמר שמואל. דאמר רב יהודה אמר שמואל: בני חבורה המקפידין זה על זה - עוברין משום מדה ומשום משקל, ומשום מנין, ומשום לווין ופורעין ביום טוב.
וכדברי (בית הלל) +מסורת הש"ס: [הילל]+ אף משום רבית. אי הכי - בנין ובני ביתו נמי! - בניו ובני ביתו היינו טעמא - כדרב יהודה אמר רב. דאמר רב יהודה אמר רב: מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית, כדי להטעימן טעם רבית. אי הכי - מנה גדולה כנגד מנה קטנה נמי! - אין הכי נמי,
וחסורי מיחסרא והכי קתני: מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השלחן, אפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה. מאי טעמא - כדרב יהודה אמר רב. עם בניו ועם בני ביתו - אין, עם אחרים - לא. מאי טעמא - כדרב יהודה אמר שמואל. מנה גדולה כנגד מנה קטנה - אף בחול לאחרים אסור. מאי טעמא - משום קוביא. 
 
1.
במשנה היה כתוב:
מסכת שבת דף קמח עמוד ב:

משנה. ...
מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן, ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה...

ועל ידי החיסורי מחסרא יש לקרוא במשנה את המשפט הראשון ולהוסיף "אפילו מנה גדולה...",
ואת המשפט השני "אפילו מנה גדולה..." יש להוסיף אחריו : "לאחרים אף בחול אסור"

2.
הפרשנים [ראה ב"מתיבתא" וב"שוטנשטיין"] אומרים שלא מדובר בתיקון גירסא אלא בפרשנות. הכיצד?

3.
נראה לומר: כאשר קובעים שמשפט שמופיע במשנה מתפרש גם לפניו [לרישא] וגם לאחריו [לסיפא] - כבסוגייתנו - זהו כלי פרשני. התוספת של "לאחרים אפילו בחול" היא תוספת אוקימתא שמאד מקובלת ב"חסורי מחסרא".

4.
אמנם מובא בספרי הכללים שאם הביטוי הוא "חיסורי מחסרא והכי קתני" משמע שמדובר בתיקון גירסא ולא בפרשנות [לעומת הביטוי "חיסורי מחסרא והכי קאמר..." שהוא בא לפרש ולא לשנות גירסא]

5.
הרשב"א טוען שהסוגיא בבבא מציעא חולקת על סוגייתנו ואין הלכה כסוגייתנו ומותר להפיס עם בניו רק במנות שוות, כדי שלא ייראה כריבית.

6.
ואילו הרמב"ם כן פוסק כסוגייתנו:
רמב"ם הלכות שבת פרק כג הלכה יז:

אסור להפיס ולשחק בקוביא בשבת מפני שהוא כמקח וממכר, ומפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על מנה גדולה כנגד מנה קטנה מפני שאין מקפידין.

7.
מגיד משנה הלכות שבת פרק כג הלכה יז:

ומפיס אדם עם בניו וכו'. שם (דף קמ"ט:) מבואר בגמרא באוקמתא ונתנו טעם כדרב דאמר מותר לאדם להלוות לבניו ולבני ביתו ברבית כדי להטעימן טעם רבית ויש סוברין שכיון שאין הלכה כרב כדאיתא פרק אי זהו נשך (ב"מ ע"ה) ולא היא דילמא אתי למסרך אף ההפסה אסורה במנה גדולה כנגד קטנה.
ואני אומר דע"כ לא נדחית ההיא דרב אלא גבי רבית שחוששין מן התורה וחוששין דלמא אתי לסרוכי. אבל קוביא שאינה אסורה אלא מדבריהם בבניו ובני ביתו לא גזרו.
ותדע לך שכן הוא דהא מתניתא לית לה פתרי לחלק בהפסה בין בניו ובני ביתו לאחר אלא בכך ואיך נדחה משנתנו מהלכה א"ו כדעת רבינו עיקר כך נ"ל:

8.
ונראה לומר דבר חדש: כאשר יש מחלוקת סוגיות הרי שהלכה תהיה כסוגיה שמובא בה ביטוי שנאמר על ידי "עורך הגמרא", וכנראה כזה הוא הביטוי "חיסורי מחסרא" - בסוגייתנו - שנכתב כנראה על ידי "עורך הגמרא". אם מדובר בחיסורי מחסרא במשמעות של פרשנות מתאים לומר שנאמר על ידי "עורך הגמרא", אולם אם מדובר בשינוי גירסא מתאים יותר לומר שההסבר ניתן בימי האמוראים הראשונים, ולא על ידי "עורך הגמרא". [זהו כנראה דיון ארוך במחקר התלמודי]