דיוק וחידוש ברש"י

מסכת שבת דף קמו

עמוד א

רש"י ד"ה כשבא נחש על חוה. כשנתן לה עצה לאכול מן העץ בא עליה דכתיב (בראשית ג) הנחש השיאני לשון נשואין:
רש"י ד"ה גרים מאי. שלא היו על הר סיני מהיכן פסקה זוהמא:
רש"י ד"ה מזלייהו הוו. בסיני וכל שעמדו על הר סיני נתקדשו ונטהרו ונתרפאו מכל מום ואף עורים ופסחים שהיו בישראל כדתניא בספרי:
בראשית הדברים נתבונן בדברי הגמרא הבאים כהמשך למה שנאמר שזוהמה הוטלה במין האנושי ע"י הנחש שבא על חוה ודבר זה אמור להפריע בהתנהגות מוסרית, וכמו שמפורט יותר (במסכת ע"ז דף כב) וע"כ מוסבר בגמרא שהזוהמה פסקה בהר סיני - ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן א''ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי גרים מאי א''ל אע''ג דאינהו לא הוו מזלייהו הוו דכתיב {דברים כט-יד} את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה וגו', ממהלך הגמרא משמע שמאחר שעם ישראל שהיו באותו זמן בהר סיני פסקה זוהמתן הרי שכל צאצא הנולד בהמשך הדורות אין בו זוהמה, אבל המהרש"א אומר שכל נשמות עם ישראל היו על הר סיני, ולדבריו מאחר שנשמות הגרים שלא היו על הר סיני, ע"כ מסבירה הגמרא שמזלם היה, והגמרא מביאה ראיה מהפסוק את אשר ישנו פה היום וכו' ולכאורה מה ראיה יש מפסוק זה שנאמר ע"י משה רבינו ביום הסתלקותו כפי שמובא ברש"י שם בפרשת ניצבים והסבר פשוטו של מקרא שהכוונה לדורות הבאים שהברית שמשה רבינו ע"ה כורת עם עם ישראל יחול ג"כ עליהם וא"כ מה הוא ענין לגרים בהר סיני, עוד צריך להבין איך הר סיני פעל שהזוהמה פסקה, האם זה היה עניין סגולי גרידה או קשטר בעבודת עם ישראל,
ומכאן לדיקדוקים בדברי רש"י:
א. מה רש"י מוסיף בהסברו גרים "שלא היו" על הר סיני מהיכן פסקה הזוהמה הרי הם הם דברי הגמרא,
ב. רש"י אומר מזלייהו הוו בסיני, גם דאן רש"י לא מפרש מה זה מזלייהו ומוסיף את הדבר המובן מאליו שהוו הכוונה בסיני והרי זה פשוט מאוד, ומדוע כותב בסיני ולא כתב בהר סיני,
ג. מדוע רש"י מוסיף לפרש דווקא בדיבור זה את העניין לכאורה בכללותו של הפעולה שהר סיני עשה לעם ישראל והיה צריך להסביר זאת קודם על דברי הגמרא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, וכמו שרש"י במסכת עבודה זרה (דף כב:)כותב בד"ה ישראל שעמדו על הר סיני. ונתקנו מכל מום כדכתיב (שיר ד) כולך יפה רעיתי ומום אין בך:
ד. בהמשך לשאילה הקודמת מדוע רש"י לא מביא כאן את אותו הפסוק משיר השירים כמו שכתב שם,
ה. רש"י מאריך בלשונו נתקדשו ונטהרו ונתרפאו מכל מום, מה מוסיף בעניין הכפילות של התקדשות והטהרות, וביתר דיוק מה היא הנקודה שממנה ההוכחה שהזוהמה פסקה ההתקדשות וההיטהרות או הרפואה מכל מום (וממסכת עבודה זרה מדברי רש"י משמע שהרפואה מכל מום היא ההוכחה),
ו, רש"י ממשיך ומוסיף ואף עורים ופסחים וכו' מדוע היה צריך להוסיף זאת על מה שכתב שנתרפאו מכל מום הרי הכל נכלל, רש"י מביא גם מקור לדבריו מהספרי (מכילתא יתרו פרשה ט) והמעיין שם יראה שמפורטים שם עוד מומים, וז"ל המכילתא ר' אליעזר אומר: להודיע שבחן של ישראל, שכשעמדו כלן לפני הר סיני לקבל את התורה, מגיד שלא היה בהם סומין, שנאמר: וכל העם רואין. מגיד שלא היה בהם אלמים, ויענו כל העם יחדו. ומלמד שלא היה בהן חרשין, שנאמר: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. ומנין שלא היה בהם חגרים שנאמר: ויתיצבו בתחתית ההר, מלמד שלא היה בהם טפשים, שנאמר: אתה הראית לדעת. וא"כ מדוע רש"י בחר להביא דווקא עיוורים ופסחים כדוגמא, ואין לומר דרש"י לא בא כרוכלא ליחשוב וליזיל ולא חש למנות את כל המומים דא"כ מדוע לא הביא את שני הראשונים בסדר המכילתא עיוור ואילם,
ונראה להסביר הענין שבהר סיני היה שני פעולות עיקריות אחד ע"י עם ישראל והפעולה הראשונה ג"כ מחולקת לשניים, החלק הראשון הוא - התקדשות - וזו היא ההזמנה שהזמינו עצמם לקבלת התורה (מלשון מוכן ומזומן ע"פ רש"י ישעיה סו) וקבלת הסייגים של ההגבלה מנגוע בהר וכו', והשני הוא - ההיטהרות - ממ"ט שערי טומאת מצרים שכל יום ויום עלו שער אחד, וזהו החלק של העבודה של עם ישראל, וגם כל גר הבא לעם ישראל יש לו את שני הבחינות האלו של ההתקדשות וההיטהרות, כמו כן אנו מוצאים בגמרא (שבת פט עא) את הלשון הזה שבהר סיני נתקדשו דאיתא שם - מאי הר סיני הר שירדה שנאה לעכו''ם עליו והיינו דאמר ר' יוסי בר' חנינא ה' שמות יש לו מדבר צין שנצטוו ישראל עליו מדבר קדש שנתקדשו ישראל עליו וכו', ענינים אלו של ההתקדשות וההיטהרות כחלק מעבודת האדם עצמו הוא מחלק נשמת האדם וכנאמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ועל כך צריך לעמול האדם בעצמו,
הפעולה השנייה היא הפעולה שהקב"ה עושה לעם ישראל שמרפא אותם, והצורך בזה לעבודת ה' הוא מפני שבריאות הגוף ללא חיסרון היא חלק מהצורך בשלימות האדם לעבודת ה' שהגוף עצמו צריך שיהיה מוכן לעבודת ה' והגוף הוא עניין כולל לחלק הבהמי שבאדם והוא הוא החלק שנפגם בזוהמת הנחש, מהות החיבור בין הגוף לנשמה מתבררת בעת עמידת האדם למשפט לאחר מאה ועשרים שנה, וכמו שאיתא במדרש (ויקרא רבה פרשה ד:)'נפש כי תחטא' וגו' תני ר' ישמעאל משל למלך שהיה לו פרדס והיה בו בכורות נאות והושיב בו המלך שומרים אחד חיגר ואחד סומא ואמר להן הזהרו על בכורות הנאות האלו. לימים אמר חיגר לסומא בכורות נאות אני רואה בפרדס, אמר לו סומא הבא ונאכל. אמר לו חיגר וכי יכולני להלך? אמר סומא וכי רואה אני? רכב חיגר ע"ג סומא ואכלו את הבכורות והלכו וישבו להם איש במקומו. לימים נכנס המלך באותו פרדס אמר להן: היכן הם הבכורות הנאות? אמר לו סומא: אדוני המלך וכי רואה אני? אמר לו חיגר: אדוני המלך וכי יכול אני להלוך? אותו המלך שהיה פיקח מה עשה להן הרכיב חיגר ע"ג סומא ... אמר להן כך עשיתך ואכלתם את הבכורות, כך לעתיד לבוא הקב"ה אומר לנפש: מפני מה חטאת לפני? אמר לפניו רבון העולמים אני לא חטאתי, הגוף הוא שחטא משעה שיצאתי ממנו כצפור טהורה פורחת באויר אני מה חטאתי לפניך? אומר לגוף: מפני מה חטאת לפני? אמר לפניו רבון העולמים אני לא חטאתי נשמה היא שחטאה משע' שיצתה ממני כאבן שהושלך על גבי קרקע אני נשלך שמא חטאתי לפניך? מה הקב"ה עושה להן מביא נשמה וזורקה בגוף ודן שניהם כאחד שנאמר (תה' נ:ד) 'יקרא אל השמים מעל' וגו' יקרא אל השמים מעל להביא את הנשמה ואל הארץ להביא את הגוף לדין עמו, וכן בגמרא (סנהדרין צא ע"א) מובא ג"כ כעין זה בתשובה לשאילה ששאל אנטונינוס את רבי,
וא"כ עם ישראל שהיה בהר סיני פסקה זוהמתן ומאחר שענין זה הוא תוצאה הן של עבודת האדם והן של הר סיני ובעיקר של מתן תורה שהוא היה כעין סיום למעשה בריאת העולם כדכתיב אם לא בריתי יומם ולילה וכו' והחלק הגופני נפגם מיד בבריאת העולם עוד בגן עדן בחטא הנחש (רמז נוסף אפשר למצוא בדברי רש"י שמסביר על המילים הנחש השיאני עניין של נישואין ובמתן תורה היה נישואין בין כנסת ישראל לקב"ה) וע"כ כאן היה סיוע מהקב"ה ברפואת הגוף המביאה לשלימות, וכל נשמות עם ישראל היו בהר ולכן הסיוע הזה ממשיך,
עניין נוסף המדגיש את נקודת הברית בין הקב"ה לעם ישראל היא ברית התורה שהוא חלק הנשמה וכמו שהוזכר שאם לא בריתי וכו' חוקת שמים וארץ לא שמתי, כך גם קיום העולם תלוי בברית המילה שהיא חלק הגוף, וכמו שאיתא בגמרא (שבת קלז ע"ב ) המל את הגרים אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אקב''ו על המילה והמברך אומר אקב''ו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית שאילמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר {ירמיה לג-כה} אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי בא''י כורת הברית,
ולכן גרים שלא היו בהר סיני שאמנם החלק של ההתקדשות וההיטהרות הם עושים, אבל מהיכן נידע שהקב"ה מרפאם מהזוהמה, שזה מוכרח כך להיות לצורך עבודת ה', ועל זה עונה הגמרא שלמדים זאת מהברית הנוספת שמשה עשה עם עם ישראל ורמז לכל הדורות שיבואו אח"כ שמי שמחובר לתורה זאת אומרת שעושה את החלק הנדרש מהאדם הקב"ה ישלים את חלקו, וממילא נלמד מכך שגם גר שדבק בתורה הקב"ה יקיים את חלקו ויסיר ממנו את זוהמת הנחש,
ועכשיו ניישב בפירוט בקצרה את הדיוקים ברש"י:
א. כתב גרים שלא היו בסיני כי היו גרים שהיו בסיני הערב רב,
ב. רש"י לא הסביר מסביר מה ענין מזל לכאן כי יובן על פי המשך דבריו וכמו שהוסבר שאין הכוונה לחלק רוחני מנשמת הגר אלא יותר באופן של עניין הגרות, וכתב בסיני ולא בהר סיני כי רצה להדגיש את מהות השם סיני שממנו ירדה שנאה לאומות העולם, ועל כן גדולת הגר שבוחר להידבק במי ששנא,
ג. רש"י מסביר דווקא בדיבור זה את הכח של הר סיני כי עיקר כוונתו להבין איך פוסקת הזוהמה ע"י הר סיני בנוגע לגרים שלא היו שם ממש,
ד. אכן במסכת עבודה זרה שלא הוזכר עניין הגרים כלל במימרת הגמרא מביא רש"י את הפסוק משיר השירים שנאמר רק על עם ישראל, אבל כאן שהוזכר עניין הגרים הוצרך רש"י להביא טעם אחר,
ה. כבר הוסבר לעיל באריכות את ההבדלים בין התקדשות להיטהרות ורפואה מכל מום,
ו. עורים ופסחים - בשמואל ב (פרק ה) כתיב וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה: וברש"י העורים והפסחים. הם עבודת כוכבים שלהם : ועל כן עיוור ופיסח הם המומים שרומזים יותר מכל לזוהמת הנחש, יותר מכל מום כללי וע"כ גם הם המוזכרים ראשונים בפסולי הקרבנות (דברים פרק טו פסוק כא) וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ וגו' , וכמו כן העיוור והפיסח רומזים לחיבור הגוף והנשמה כמו שהובא לעיל.