דיוק וחידוש ברש"י
מסכת שבת דף קמה
עמוד ב
רש"י ד"ה לעדות אשה. לומר לאשה מת בעליך דאקילו בה רבנן משום עיגונא וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקועי רבנן לקדושין מיניה:
מרש"י נראה לכאורה שהסיבה שעד מפי עד נאמן ומשיאין את האישה על פיו היא מפני שהקילו בעגונה ומאחר שזה סותר את התורה שעל פי שני עדים יקום דבר ולא אחד מוסיף רש"י טעם מפני שכל המקדש על דעת רבנן ויש בכוחם להפקיע קידושין הראשונים (של הבעל הנחשב למת) ולכן עד אחד נאמן, ולכאורה קצת קשה שבגמרא ביבמות רש"י עצמו כותב טעם אחר (יבמות פז:) רש"י ד"ה תצא מזה ומזה. כשאר אשת איש שזינתה דהך לאו אנוסה היא ואע''ג דהימנוהו רבנן לעד אחד באשה משום עיגונא טעמא מאי משום דהיא גופא דייקא עד דידעה בקושטא ומינסבא והא דלא דייקא קנסי לה: ובריטב"א מובא טעם אחר דעד אחד נאמן דאין אדם משקר במילתא דעבידה לגלויי,
ואולי רש"י רצה כאן לרמוז מאחר שמימרא זו נאמרה ככלל ביחד עם מימרא נוספת שזהו דבר תורה וגם המימרא מסיימת בלשון בלבד ומכאן שזה לא ענין של טעם וסברא גרידא של קולא באישה עגונה אלא בעיקר לומר על כח של רבנן וכמו שמאמר זה פותח במילים דבר תורה (וכמו שרש"י מסביר איסור תורה) וזה ענין של איסור דאורייתא והמאמר מחובר ביחד עם המאמר שעד מפי עד נאמן וזה בהיפוך על כוח דרבנן להפקיע מדאורייתא, והמילה בלבד שרק כאן הדין כך ואיין ללמוד מסברא למקומות אחרים דלאו בסברא תליה מילתא, אמנם למסקנת הגמרא גם לגבי מום בבכור הדין כך שנאמן ודו"ק.
