דיוק וחידוש ברש"י

מסכת שבת דף קמב

עמוד ב

רש"י ד"ה אלא בשכח. ששכח האבן עליה בין השמשות ולא מדעת:
רש"י ד"ה בשוכח. אבל במניח מדעת מערב (יום) שבת לא התירו לו לטלטלה ע''י ככר או תינוק:
הד"ה הראשון הוא על המימרא של אמר רב הונא אמר רב לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור – שנאמרה לגבי אבן שעל החבית, והרש"י בד"ה השני הוא על המימרא של אמר רב חייא בר אשי אמר רב לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור – שנאמרה לגבי מעות שעל הכר,
ברש"י אנחנו רואים כמה שינויים מהותיים – השינוי הראשון בד"ה הראשון רש"י מביא את המילים מהגמרא אלא בשוכח, ובשני רש"י מביא מהגמרא רק את המילה בשוכח,
שינוי נוסף בראשון רש"י מתייחס להסביר מה הכוונה שכח ושזה לא מדעת, ובשני רש"י לא מסביר את השכחה אלא דווקא את האופן שהניח מדעת, ובשינוי זה אפשר להבין את הסיבה לשינוי הראשון,
שינוי נוסף בראשון מסביר רש"י שהשכחה היא בין השמשות וכן גם ההנחה מדעת היא בין השמשות, ובשני כותב רש"י בהניח מערב שבת,
ונראה שהנקודה העיקרית באבן שעל פי החבית היא מחשבת האדם בשעת בין השמשות ולאו דווקא בעת ההנחה עצמה ואם בשעת בין השמשות חושב על האבן שהיא תשמש לכיסוי הרי שבשבת יוכל לטלטלה בידים, וכ"ש אם כשהניח את האבן הניחו על דעת כן ועיקר הדין שאסור לטלטל את האבן הוא אלא בשכח, אבל במעות שעל הכר הרי שהדין להיתר או לאיסור אינו נגזר ממחשבתו בעת ההנחה אלא מעצם ההנחה שאם מניח בדעת אפילו מערב שבת ואולי אף קודם אין יכול לטלטלם וכל ההיתר הוא בשוכח בעת ההנחה שהניח על מנת לקחתו מיד או שהניח בלי כוונה, ונראה שבאופן זה אפשר גם לתרץ את קושית התוס' בד"ה לא שנו אלא בשכח. וז"ל וא''ת תרתי דרב למה לי וי''ל חדא מכלל חבירתה איתמר והא לא תקשה תרתי מתני' למה לי דהוה אמינא אבן ודאי שרי בשכח שנראה טפי ככיסוי החבית אבל מעות שעל גבי הכר אפילו בשכח ה''א דאסיר עכ"ד.