פנטסיה על סוד השבת / הרב דוב ברקוביץ

עירובין צט ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

שלוש יחידות לפרק העשירי, ובאמצעה של האמצעית משנה יוצאת דופן המציגה עולם הפוך – ומשמשת ציר ומפתח לפרק כולו. על מים, מקדש וטשטוש רשויות

אנו עומדים לקראת סיומה של מסכת עירובין, ולמעשה בסיומה של יחידה רחבה בתורה שבעל פה שהתחיל במשנה "יציאות השבת שתים שהן ארבע" בראשיתה של מסכת שבת. ברשותכם לכבוד האירוע אפליג קצת במרחבי הדמיון התורני.

עמדתי מספר פעמים במדור זה על הלשון הרב-ממדית של המשנה ועל הדיוק בסדר העריכה שבה. בניגוד לתפיסה הרווחת אודות אופייה של המשנה - כקיצור שולחן ערוך קדום או כתלמוד "ברמה פשוטה" - המשנה מכילה בתוכה משרידי התחביר הנבואי המניח תמיד חיבור ראשוני ומעמיק בין הלכה ואגדה. בסגנון בעל משמעויות רבות המאפיין את מדרשי התנאים ובתחביר מורכב ומדויק, המשנה מעצבת בשפת ההלכה את נדבכי היסוד של התורה שבעל פה. השפה ההלכתית טומנת בחובה רעיון והגות, מוסר והדרכת חיים ואף תורת סוד של גדולי התנאים. הפרק העשירי במסכתנו מהווה דוגמא מאלפת לכך. נעמוד על פרק זה במשנה, אף שלומדי דף היומי יסיימו את כולו רק בשבוע הקרוב.

בעלי תוספות בתחילת הפרק (ד"ה המוציא תפילין) עומד על בעיית מיקומו של פרקנו. ההלכות הרבות העוסקות בדיני רשויות השבת מתאימות להשתבץ בסוגיות הוצאה והכנסה שבמסכת שבת. יש מי שסובר שפרק זה ראוי לסיים את יחידת שתי המסכתות, שבת ועירובין, היות ויש בפרק אוסף של דינים הנוגעים במלאכות שבת שונות - הוצאה והכנסה, בנין, ריפוי, וגזירות חכמים שונות. הסבר זה אינו עונה על הבעיה העיקרית: למה נבחרו דווקא הלכות אלו, ולא אחרות, כמתאימות לסיים את המסכתות?

בכדי לעמוד על הרקמה התורנית של פרק במשנה, יש להתבונן תחילה דווקא בתכנים הספרותיים שבו. זאת בכדי לחשוף את נימי הקשר הסמויים שבין הלכות שאינן נראות על פניהן כקשורות זו לזו, ולאתר את דימויי העומק היוצרים את מבנה הפרק כיחידה הלכתית-מושגית אחת.
 

מתחלק לשלוש

לפרק שלנו שלש יחידות הלכתיות ברורות:

היחידה הפותחת את הפרק – היתרים המבטלים איסורים המבוססים על תקנות חכמים בהלכות שבת, כגון, תחום שבת, וכרמלית. ההיתרים נובעים מהקדושה המיוחדת של כתבי הקדש - תפילין וספרים. לשם הדגשת נקודה זו, היחידה מסתיימת בדברי רשב"י - "שאין לך דבר משום שבות (איסור שבת דרבנן), העומד בפני כתבי הקדש" (דף צז:).

היחידה האמצעית בפרק – הלכות העוסקות באדם העומד ברשות היחיד ופועל ברשות הרבים, או העומד ברשות הרבים ופועל ברשות היחיד. הלכות אלו בוחנות את החד-משמעיות של תיחום גבול מובהק בין הרשויות ובמידה מסוימת מטשטשות אותו. לא במקרה, נבחרו להמחשת הטשטוש דוגמאות הקשורות למים או לדלת. נחזור בהמשך להבין את חשיבותם הסמלית של דימויים אלו.

היחידה המסיימת את הפרק – הלכות המבססות את ההבחנה בין "המקדש" לבין ה"מדינה", מרחב החול שמחות למקדש, ביחס לאיסורי "שבות". יש מן המפרשים שצמצמו את תוקף הכלל "אין שבות במקדש" לפעולות של איסורי שבות הקשורות דווקא לעבודות המקדש באופן ישיר; ויש שהרחיבו אותו לכלול כל פעולת שבות במקדש. ההסבר המובא בסוגיה לכלל הוא ש"הכוהנים זריזין הם" ולא יבואו לידי אותן השגגות שרוב בני אדם נכשלים בהן. אך נדמה שהסבר זה נותן ביטוי למציאות עמוקה יותר, המיוחדת לבית המקדש: פעולות האסורות בדרך כלל משום "שבות" מותרות באופן עקרוני במקדש היות והמקדש הנו רשות של מלכות שמים ולא של מלכות האדם. על כן סמכות חכמים לגזור גזרות מצטמצמת במקדש, והכוהנים עצמם חיים בקשר עם מציאות לא-אנושית, שונה מהמקובל.

שתי הלכות בפרק נראות כחריגות במבנה הכללי. במסגרת המצומצמת של המדור נעסוק בהמשך רק באחת מהן, הנמצאת במרכז הפרק, והיא אולי הציר שמסביבו מסתובבות היחידות הגדולות: "אילן שהיה מיסך על הארץ - אם אין נופו (כפיפת ענפיו) גבוה מן הארץ ג' טפחים, מטלטלים תחתיו (היות והענפים יוצרים מחיצות התוחמות רשות היחיד). שורשיו גבוהים מן הארץ ג' טפחים - לא ישב עליהם" (היות ואסור להישען על עץ בשבת, גזרה שמא יתלוש ממנו).

על אף העושר והעומק הגדול של הפרק, נסתפק כאן בכמה הערות מרכזיות אודות היחס בין היחידות העיקריות.
 

שבת מול קודש ומקדש

הפרק פותח בתמונה קשה - תפילין מפוזרים בשדה הפתוח, מחוץ למקום מגורי אדם, מחוץ לתחום שבת. תמונה זו מזכירה אחרת – "כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה... מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין". שם הותר איסור דרבנן בכדי להציל תפילין מחמת קדושתם על ידי הוצאתם מהפנים (מהבית) החוצה (למבוי), כאן הותר איסור דרבנן על ידי הכנסתם מבחוץ פנימה (לתוך תחום שבת). חומרת הקדושה שבתפילין מודגשת על ידי כך שמותר להכניסם לעיר ולעבור על איסור התחום, ושרשאי אדם להניחם בכדי להצילם בדרך שמניחים אותם בימי חול - או כדברי רבן גמליאל, אף שתים שתים. הלכה זו מהווה בסיס להיתר נוסף: מגילה שנפתחה ונפלה בחלקה מגג, המהווה רשות הרבים דרבנן, לרשות הרבים מובהקת (שמן התורה), מותר לגוללה חזרה, לגג.

מפליא הוא שהלכות אלו, השייכות במידה מועטה לדיני תחום שבת של מסכת עירובין, מתקשרות באופן הדוק דווקא ליחידה האחרונה של הפרק. ראשית, אי אפשר להתעלם מההקבלה הברורה בין שמועת רבי שמעון המקל במקרה של המגילה שנפלה מהגג מהטעם ש"אין לך דבר משום שבות העומד בפני כתבי הקודש" לבין הכלל המארגן של יחידת סוף הפרק "אין שבות במקדש". בשני המקרים התעצמות הקדושה, המתגלמת, מחד, בהתגלות דבר השם "בכתבי הקודש", ומאידך, בהתגלות השכינה במקדש, היא הדוחקת את סמכות החכמים שבתקנת התחום ובאיסורי "שבות".

הקבלה חשובה זו הנוגעת ביסודות הופעת הקודש בעולם מקבלת יתר תוקף מזיקה משמעותית נוספת בין פתיחת הפרק לסיומו. התמונה הפותחת, "המוציא תפילין, מכניסן..." קשורה באופן מובהק לתמונה המסיימת, "שרץ שנמצא במקדש, כהן מוציאו בהמינו (באבנטו)". בראשונה, מתוך חומרת הקודש שבגילוי דבר ה' המופיע בכתבי הקודש מבטלים איסור דרבנן בכדי להכניס את התפילין מהחוץ פנימה - אל העיר, אל מרחב מגורי אדם; בשנייה, מתוך חומרת גילוי השכינה במקדש מבטלים איסור טומאה - ריבוי הטומאה על ידי נשיאת השרץ המת בבגד הכהן או שהיית הטומאה במקדש שעה שמחפשים אחר צבת בכדי להוציאו - בכדי להוציא את השרץ מהפנים החוצה. הכנסת התפילין, המחברים את גוף האדם לדבר השם, מבטאת את העצמת יסוד הקדושה בשטח מגורי האדם ובאדם עצמו. הוצאת השרץ המת מבטאת את שמירת יסוד הקדושה במקדש, מקום גילוי מקור החיים לעולם מתוך קדש הקדשים.

במשנה האחרונה קיימת מחלוקת אודות השאלה מאיזה חלק של המקדש התירו את הוצאת השרץ המת על אף האיסור בכך. רבי שמעון בן ננס סובר - "מן ההיכל ומן האולם ומבין האולם ולמזבח" - כלומר מהשטח הפרטי של "יחידו של עולם", מקום דיוריו וחצרו. לעומתו, רבי עקיבא סובר - מ"מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת" (במקרה שאדם הטמא נכנס למקדש) - כלומר, גם משטח העזרות המהווה "רשות הרבים" של כנסת ישראל. העובדה שגם בשטח זה נענש אדם טמא הנכנס בו בכרת משקפת את היסוד שגם קדושת ישראל, קדושת האדם הקשור לגילוי השם, מהווה גילוי של הקודש. על כן לרבי עקיבא יש להוציא שרץ מת גם מהעזרות.

מחלוקת זו המסיימת את המסכת מהדהדת עם תמונת עומק בה פתחנו את המסכת, בדיני לחי וקורה. שם, אדריכלות המקדש שימשה כמודל גם לדינים הקובעים את הגובה המכסימלי של לחי וקורה, וגם לעצם תפיסת המרחב השבתית שיצרו חז"ל בדיני עירובי חצרות ושיתופי מבואות - רשות היחיד של מגורי הפרט, השטח המתווך בין רשות הפרט לרשות הרבים, והשטח השייך לרבים. והנה אותה הזיקה בין המקדש לשטח מגוריו של אדם חוזרת ומתעמקת בפרקנו בזיקה ההלכתית והמושגית בין קדושת האדם המודגשת בהיתר הכנסת התפילין לתוך תחום העיר, לבין קדושת מקום השכינה המתבטאת בהיתר הוצאת השרץ מתחומי המקדש.
 

העץ הנדיב

היחידה האמצעית - המתמקדת במקרים של ה"עומד ברשות אחת" ופועל ברשות אחרת - מטלטל, מטיל מימיו, יורק, שותה, שופך מים, פותח מנעול - מעוררת איפוא שאלה - למה עורך המשנה הפריד בין שתי היחידות ההלכתיות הקשורות, הפותחות ומסיימות את הפרק, בהוספת יחידה של הלכות שאין לה ולא כלום לעניינים הללו?

בכדי להבין זאת נתבונן במעשה עריכה חריג אחר. באופן לא מובן משובצת באמצע היחידה האמצעית, הדנה כזכור בגבול שבין רשות היחיד ורשות הרבים משנה שאין בה קשר ליחידה זו, הלא היא משנת האילן שציטנו לעיל, "אילן שהיה מיסך על הארץ" (דף צט:). תמונת אילן זו מבטלת למעשה את היחס המקובל בין ה"למעלה" וה"למטה". לעץ רגיל שורשים באדמה, וצמרת הפונה כלפי שמים. אלא שהעץ שעורך המשנה נטע באמצע פרקנו אינו מכיר בחוקיות זו - השורשים שלו מתרחקים מהאדמה ועולים מעל לג' טפחים, מה שבהלכה נחשב כמתנתק מהאדמה, וצמרתו יורדת מתחת לג' טפחים, ובכך הופכת לחלק מן האדמה. עורך המשנה בחר דווקא בעץ מיוחד שכזה לא רק להגדיר את הלכתו, אלא ליצור טשטוש מכוון של מימדי הלמעלה והלמטה, ולמעשה ליצור בהם היפוך.

תמונת העץ ששורשיו ונופו מבטלים את הגבולות שבין רשויות השמים והארץ מקבילה ליחידת ההלכות בתוכה היא משובצת, המטשטשת את הגבולות שבין פנים וחוץ. מי שבפנים אינו יכול להטיל מים בחוץ וכן להפך, אבל, בתנאים מסוימים, הוא כן רשאי לשתות מים או לשפוך מים. יש להדגיש שכל הפעולות הללו עשויות לממש את הכוחות המיוחדים של המים ולהצמיח חיים, של "האילן המיסך", של אדם השותה ושל העולם כולו.

דימויי המים הרבים באמצע הפרק עשויים לרמז למקור החיים שבמקדש. ההקבלה הבסיסית בין "המוצא תפילין" לבין "המוציא שרץ" כבר קבעה שקיימת זיקה בין "פנים" ו"חוץ" בהקשר של רשויות במרחב האנושי לבין "פנים" ו"חוץ" במרחב השכינה במקדש. שילובה של משנת ה"אילן" ביחידת הלכות זו מחזקת את התובנה שכמו שמתבטלת מוחלטות הגבול שבין למעלה ולמטה, אפשר גם, בתנאים מסוימים, לבטל את גבולות הפנים והחוץ במרחב שבקודש כמו במרחב האנושי. בכך מתחזקת הסמליות של המשנה הבאה מיד לאחר משנת "האילן". מי שעומד בפנים, או בחוץ, יכול בתנאים מסוימים לפתוח דלת ברשות האחרת. מפתח "מונח על החלון שעל גבי הפתח", ואפשר לפתוח בו דלת ברשות האחרת. ואולי, בזה מרמז עורך המשנה שמונח המפתח ומחכה שיפתחו את הדלת - מי שבפנים, כלומר, "יחידו של עולם", את הדלת שברשות הרבים, ומי שבחוץ, בשטח המיועד לבני האדם, את הדלת שברשות היחיד.

ה"בעל הבית" של העולם ב"פנים", ואנו, העניים, ב"חוץ", וסוד חיבור הרשויות הנפרדות, הנידון במקרה של מרחב האדם לאורך המסכת, הוא סוד השבת.