דיוק וחידוש ברש"י
מסכת שבת דף קמא
עמוד ב
רש"י ד"ה מרופט. קרוע מלמעלה דגנאי הוא לה וכי חייכי עלה שלפה ומייתי לה:
רש"י ד"ה ולא תחלוץ בו. לכתחילה דלאו נעל מעליא הוא:
רש"י מסביר שהקרע במנעל מרופט הוא מלמעלה דכך הוא גנאי לה אבל בקרוע מלמטה לכאורה יהיה מותר לצאת כך, ולגבי חליצה כתב רש"י לכתחילה לא תחלוץ אבל בדיעבד כשר, וכן אומרים תוס בד"ה במנעל מרופט כו' ואם חלצה חליצתה כשרה, ובהמשך דבריהם מקשים וז"ל וא''ת אמאי גזרינן בפרק מצות חליצה (יבמות דף קב.) מנעל אטו מנעל מרופט כיון דדיעבד חליצתה כשרה ואומר ר''י דגזרינן אטו מרופט יותר מדאי שאינו חופה רוב רגלו דאם חלצה בו אין חליצתה כשרה עכ"ד, ונראה אולי אפשר לדייק מדברי רש"י וליישב קושית התוס' באופן אחר - שאם הקרע מלמעלה החליצה כשירה בו בדיעבד - אבל אם קרוע מלמטה אינו נחשב למנעל ומפני נעל זו גזרינן בגמרא.
הדרן עלך פרק תולין - וממאי דסלקינן במשנה מדין טלטול מוקצה מן הצד
ובאנו לפרק נוטל - בדיני טלטול מוקצה מצד ביטול - וכתרומה המתבטלת בחולין
רש"י ד"ה נוטל והאבן בידו. בחצר ולא אמרי' דמטלטל לאבן:
צריך להבין מדוע רש"י כותב בחצר למאי נפק"מ איפוא מטלטלו הרי לא מדובר מדיני הוצאה אלא מדיני טלטול מוקצה והדין כך גם בבית, ואולי אפשר לומר דבבית אם יש אבנים הרי שמיועדים הם למשחק התינוק ואינם מוקצים וגם לגדול (לאביו) מותר לטלטלם, ולכן כותב רש"י בחצר שהתינוק לקח את האבן מקרקע החצר ואינה אבן המיוחדת למשחק.
