הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטוי: "וקיימא לן"

שבת קלט ע"א

שלחו ליה בני בשכר ללוי: כילה מהו? כשותא בכרמא מהו? מת ביום טוב מהו?
... כשותא בכרמא - עירבובא. ולישלח להו כדרבי טרפון? דתניא: כישות, רבי טרפון אומר: אין כלאים בכרם, וחכמים אומרים: כלאים בכרם. וקיימא לן: כל המיקל בארץ - הלכה כמותו בחוץ לארץ? - לפי שאינן בני תורה.
מכריז רב: האי מאן דבעי למיזרע כשותא בכרמא - ליזרע.
רב עמרם חסידא מנגיד עילויה,
רב משרשיא יהיב ליה פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה. וליתן ליה לתינוק ישראל! - אתי למיסרך. - וליתן ליה לגדול נכרי! - אתי לאיחלופי בישראל. 
 
1.
רמב"ם הלכות כלאים פרק א הלכה ג:

אסור לזרוע כלאים לנכרי, ומותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים, ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקרן ואם קיימן אינו לוקה, ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בידו בחוצה לארץ ואפילו לערב הזרעים לכתחלה ולזורען בחוצה לארץ מותר ודברים אלו דברי קבלה. +/השגת הראב"ד/ אסור לזרוע כלאים לנכרי וכו'. א"א ואם אמרו בחוצה לארץ יאמרו בארץ והלא אף המקיים לוקה ואיך אפשר שלא ינכש אותם ולא ישקה אותם והלא הוא מקיים בידיו, ועוד אמירה לנכרי באיסור לאו בעיא ולא איפשיטא ולחומרא בבבא מציעא.+

2.
רדב"ז הלכות כלאים פרק א הלכה ג

ומותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים. נראה שלמד כן מדאמרי' בפ' תולין רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה ורב משרשיא כחכמים ס"ל דכשותא בכרמא כלאים ואפ"ה מותר לומר לנכרי קטן ולא גדול דלמא אתי לאחלופי בישראל וישראל אסור לזרוע כלאי הכרם אפילו בח"ל הואיל וחמירי בא"י דאסירי בהנאה אבל כלאי זרעים מותר לישראל לזרוע בחו"ל משום דקילי דלא אסירי בהנאה ועל כן השיג עליו הראב"ד ז"ל אם אמרו בחו"ל כלומר שאין איסור כלאי הכרם בחו"ל אלא מדרבנן דכרמך אמר רחמנא ולפיכך אמירה לנכרי מותר תאמר בכלאי זרעים בארץ שהם מן התורה. ...

ולפיכך אני סובר שמעולם לא עלה על דעת רבינו להתיר אמירה לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים בתוך שדהו של ישראל אלא בתוך שדהו של נכרי קאמר שמותר לומר לו הא לך כלאים וזרע אותם בשדה שלך ...

ואף על גב דלענין אמירה לנכרי בשבת כל שהוא לצורך ישראל אסור ה"מ היכא דעביד הנכרי מלאכה של איסור אבל הכא לא עביד נכרי מידי דאיסורא דשדך אמר רחמנא ולא של נכרי. ודוק שאין רבינו מדבר אלא בשדהו של נכרי ואין עליו לא קושיא ולא ספק (ועיין בתשובה ח"ב סימן ר'):...

3.
כסף משנה הלכות כלאים פרק א הלכה ג:

[ג] אסור לזרוע כלאים לנכרי. תוספתא ספ"ב דכלאים ואיתא פ"ה דע"ז (דף ס"ג ע"ב) ובירושלמי סוף מסכת ערלה:
ומותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים:
... עוד היה אפשר לומר שטעמו מדאמרינן בפרק תולין (דף קל"ט) גבי כשותא בכרמא רב משרשיא יהיב ליה פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה וגם על זה קשה דהתם בח"ל הוה וטעמא דרב משרשיא כדאמרינן התם בגמרא ולישלח להו כדרבי טרפון דתניא כשותא ר' טרפון אומר אין כלאים בכרם וכו' וקי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל ומנא לן למישרי בארץ וכבר השיגו הראב"ד.
וי"ל שסובר רבינו שא"א לומר כן משום דאי מהאי טעמא למה היה זורעו ע"י נכרי הלא אפילו ע"י ישראל הוה שרי

הילכך אית לן למימר דרב משרשיא לא סבר להא דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל וא"כ כשותא בכרמא גם בח"ל אסור ואפ"ה ע"י נכרי שרי

מה שהרמב"ם מתיר אפילו בארץ ישראל על ידי אמירה לנכרי זה מכיון שהוא מסביר שרב משרשיא כך אמר, ובניגוד לדברי הגמרא לפני כן: וקיימא לן: כל המיקל בארץ - הלכה כמותו בחוץ לארץ . כך אומר ה"כסף משנה", שרב משרשיא לא סובר כלל זה.

4.
יוצא לפי שלב זה ב"כסף משנה" שהביטוי "וקיימא לן" איננו ביטוי של "עורך הגמרא" שנכתב לצורך הכרעת ההלכה, שהרי הרמב"ם פוסק כרב משרשיא [שהיה תלמידו של האמורא "רבא"] שלא מקבל את דברי הכלל של ה"וקיימא לן". אלא הרמב"ם פוסק שאפילו על ידי נכרי גדול מותר ולאו דווקא על ידי קטן – כדברי רב משרשיא, ובזה דנים הפרשנים בהרחבה.

5.
ונראה שהכלל הנ"ל שלגביו נאמר "וקיימא לן" הוא כלל שנועד להכריע רק בין תנאים ולא בין אמוראים [ולכן הניסוח איננו "והלכתא..."] , ולכן בדורות האמוראים יכלו להחמיר או להקל באופן אחר, כפי שעושה רב משרשיא.