מחיצות של כבוד / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

סוגיית 'היזק ראייה' מבהירה את עומק המחויבות לכבוד הזולת ולשמירה על גבולותיו, כאשר השכנות היא נקודת פתיחה קיומית. פתיחתא למסכת בבא בתרא

הכניסה למסכת בבא בתרא מתמיהה מכמה בחינות:

1. לא ברור מהו הנושא הנידון. הסוגיה הראשונה דנה בשאלת "היזק ראייה" - האם הצצה לחצר השכן ללא ידיעתו או כנגד רצונו מהווה סוג של נזק. אך דיני נזיקין סודרו במסכת בבא קמא, ואילו ההלכות הדנות בסכסוכים נידונו במסכת בבא מציעא. אם כן, איך יש להגדיר את הקשר לנושא הנידון כאן?

2. שלא כניסוח התמציתי המשנאי המקובל, המשנה הראשונה במסכת מספרת סיפור ארוך עד ניסוח הפסיקה. שני שכנים שהיו שותפים בחצר אחת החליטו להיפרד, ולחלקה בהקמת מחיצה באמצעה. ממה יבנו את המחיצה? המשנה מספקת רשימה של חומרי בנייה: "מקום שנהגו לבנות גויל, גזית (סוגים של סלע טבעי), כפיסין, לבנים (חמרים מעובדים) בונין – הכול כמנהג המדינה". האם זוהי ההכרעה ההלכתית שבמשנה? עדיין לא - הסיפור ממשיך. לכל אחד מהחומרים מידה שונה – הגוויל הנו הרחב ביותר, שישה טפחים כל יחידה (קצת יותר מחצי מטר), והלבנים שלושה טפחים (קצת יותר מ-25 ס"מ). והרי, סוף כל סוף, קביעת המשנה – כל אחד מהשותפים בעבר חייב לספק מחצית החומר, ו"לפיכך אם נפל הכותל, המקום והאבנים של שניהם". מה פשר הסיפור המתפתל החריג? אם מטרת המשנה היא לפתוח בדיני שותפים, למה להתחיל ב"שותפים שרצו לעשות מחיצה ביניהם", ולא בכינון השותפות והלכותיה?

3. כאמור, הדיון הראשון בגמרא עוסק בשאלה האם "היזק ראייה שמיה היזק" אם לאו. אין כאן המקום להעמיד בפרוטרוט את ההיגיון התלמודי המורכב המהווה מעבר בין תוכן המשנה לנושא של "היזק ראייה". לכל הדעות - ובמיוחד עבור תלמידים צעירים – הדיון, ככל שהוא נחוץ מבחינה מעשית, מצטייר כשרירותי, מין הדבקה שכזו.

תמיהות אלו המלוות את הלומד תדיר בכניסתו למסכת מובילות למסקנה חדה ונוקבת. חכמי המשנה והגמרא השתמשו במונחים שעוצבו בתחומים אחרים כדי להגדיר רובד חיוני במרקם האנושי – משפט השכנים. אמירת המשנה הפותחת שער ליסוד "השכנות הטובה" קובעת שמרקם ההתקשרות בין שכנים יוצר סוג של שותפות שאינה דומה לשותפות הנידונה בהקשר משפטי מקובל. שותפות זו איננה בחירית, כלומר היא אינה נרקמת על דעת השותפים עצמם, וגם לא מתפרקת מרצונם; היא מהווה מציאות הכרחית, כפויה על פי ההלכה, על שני הצדדים. היא שרירה וקיימת בזכות עצם היות שני הצדדים שכנים זה לזה - אפשר להעצים אותה ואפשר להחליש אותה, אך אי אפשר לבטל אותה.

על כן מספרת המשנה את סיפורם של שני שכנים שעל דעתם החופשית ביקשו להיפרד, להתרחק זה מזה. המשנה קובעת שעל אף רצון השותפים לשעבר לחלק את החצר לשתי רשויות נפרדות, את כורח המציאות המחברת ביניהם אין לפרק. במחיצה הנבנית לשם שמירת ההפרדה (או הכותל או החומה, לא משנה מה עוביים – גם יריעת בד עלולה להוות "חומת ברלין" בין שכנים שנפרדו), ישנו החומר של השותפות החדשה. השותפים לשעבר יבנו את המחיצה ביחד, כל אחד יתרום מחצית – ואם תיפול (סמליותה של נפילת המחיצה ברורה), "המקום והאבנים של שניהם".

תמונה זו מוכרת – יש דוגמאות רבות לכך. גם בין בני זוג שהתגרשו נוצרת חומה שבמקרים רבים הופכת מיד לשותפות חדשה, למשל בחינוך ילדיהם.

הגמרא מבררת גם היא את שורש השכנות הטובה כמציאות המחייבת התקשרות מכבדת ומפרגנת, אך מהצד הבעייתי שלה, "היזק הבא מראייה". בעצם מהו "היזק ראייה"? אחרי שנידונו במסכת בבא קמא מצבים של הריגת אדם על ידי רכוש חברו (שור, מכונית), שבירת אברים ועקירתם ממקומם ושריפת יבול השכן – מה יכול להיות הנזק בראייה, בהצצה? שאלה זו בוחנת למעשה שאלה נוספת השורה ביסוד ההתקשרות בין שכנים: מה היא אותה מחיצה בין שכנים המתגוררים בקרבת מקום? המחיצה – או הכותל והחומה - אינה יותר מסמל, שהרי למרחב הרגישויות החשופות אין גבולות ואין מחיצות. החומה העבה ביותר לא תגן על אדם משכן המבקש לפגוע בפרטיותו. הפגיעה באותה חומה לא-חומרית השומרת על גבולות האינטימיות היקרה כל כך, צורך קיומי ממש, היא הפורצת כל חומה ומנפצת את האפשרות של קיום הדדי ומשותף. פגיעה זו שעל גבול הממשות המתרחשת בנימי הנפש היא הנידונה בדפים הראשונים של מסכתנו.

מכלאיים ועד בית מקדש

שלושה מודלים מוצעים בסוגיה לעצב את השפה של הלכות שכנים.

1. מודל הכלאיים – מחיצת הכרם (הסמוך לשדה דגן של שכן) שנפרצה (התפשטות זמורות הכרם לשדה הדגן תגרום להפסד היבול, שכן היא תאסור אותו באכילה ובהנאה בגין "כלאי כרם") – "אומר לו (בעל השדה לבעל הכרם) גדור! חזרה ונפרצה, אומר לו, גדור! נתייאש (בעל הכרם) הימנה ולא גדרה, הרי זה (הכרם) קידש (אסר את יבול חברו), וחייב (בעל הכרם) באחריותה (לפצות את בעל השדה)".

בעלי התוספות מעירים מיד: "דווקא נתייאש (בעל הכרם), אבל לא נתייאש ועוסק כל שעה לגדור אף על פי שהוסיף (היבול) מאתיים (מידה האוסרת את הדגן), מותר".

מה בין תוספתא זו ממסכת כלאיים לבין הלכות שכנים? ברובד הפשוט ברייתא זו צוטטה כדי להכריע בשאלה הלכתית שהתעוררה בגלל ספק בלשון המשנה - מהי זהותה של ה"מחיצה". האם השותפים שנפרדו והקימו "מחיצה" ביניהם חייבים להקים מחיצה עבה או מספיקה מחיצה כלשהי? מהקשר הדיון בתוספתא נראה שלשון "מחיצה" מתייחסת לגדר עבה.

אלא שמתחת לרובד הפשוט יש להתבונן בעומק הכוונה של הבאת הדוגמא עצמה. האיסור של כלאיים – ובמיוחד האיסור החמור של כלאי כרם – משקף את ייחודיות ברכת החיים הא-להית בכל מין ומין בעולם הנברא. במיוחד הכרם והדגן היו לסמלי תשתית בתרבותיות של המזרח התיכון הקדום בכל הקשור להופעת הברכה הא-להית – היין ישמח נפש והדגן יחיה אותה. איסור הכלאיים מחייב את האדם, שביסודו הוא שואף ליצור מציאות משלו מחומר הגלם שבטבע, לשמור על עצמיות הקיום של ברכת הענב וברכת הזרע.

תמונת עומק זו של הבריאה משקפת גם את מצבם של שכנים המתברכים כל אחד בסגוליותו, מה שמחייב שמירה על הפרדה כלשהי שתשמור על יכולתם לעצב את ברכת חייהם הייחודית.

זאת ועוד - רק על פי הערת התוספות אפשר להבין את פסיקת התוספתא. כאשר בעל הכרם פועל לשמור על ההפרדה בין זמורות הכרם לדגן, גם אם הכרם מתפשט לתוך השדה, הכרם אינו אוסר את היבול! רק הייאוש, הניתוק מפעולת הגידור, הוא היוצר את התרכובת שתיאסר. והרי הלכה זו נראית כמגוחכת – נראה בעליל שיסוד האיסור הוא עצם הערבוביה הפיזית של ברכות החיים השונות?

אלא שהלכות כלאיים משקפות את מהותה של הברכה הא-להית בחיים באופן נוסף: ההבדלה העקרונית בין ברכת האדם - דעתו ורצונו – לבין ברכת הטבע. אם כן, כל עוד בעל הכרם מודע לפגיעה האפשרית בשכנו, לנזק העלול להתרחש, הערבוביה הפיזית של יניקת הגפן והדגן מאותה חלקת אדמה איננה נחשבת פגיעה בבריאה הא-להית. רק האדישות של בעל הכרם לפגיעה בברכת הקיום של שכנו, רק הניתוק מהנזק שעלול להיגרם, הוא שייחשב פגיעה ביסוד החיות בעולם, פגיעה בברכה הא-להית שדעת האדם היא האמורה לכוננה, ולא להשחיתה.

2. מודל השלל ממלחמת מדין – בפרק ל"א בספר במדבר מתוארת מלחמת ישראל במדיינים שביקשו בתרמית להשחית את הדמות הרוחנית של זכרי העם. בעקבות המלחמה נאגר שלל גדול. בפירוט רב קובע המקרא את שיטת חלוקת השלל.
- מחצית השלל לחיילים שהשתתפו בקרב – ממנה נלקחו 0.2% לכהנים.
- מחצית השלל לשאר העם שלא השתתפו בקרב – ממנה נלקחו 2% ללוויים.

גם סיפור חלוקת השלל הובא בסוגיה ברובד הפשט כהצעה לפשר הביטוי "מחיצה" במשנה: "ותהי מחצת (השלל של) העדה מן הצאן..." (לא, מג) - מה שמוכיח על פי הגמרא שמשמעות לשון מחיצה היא חלוקה כלשהי לשני חלקים שווים, ולאו דווקא חומה עבה או כותל.

התבוננות במקרה מוסיפה נדבך נוסף להבנת יסוד השותפות המתחייבת בשכנות. הקיום הפרטי של האדם, ברכתו הא-להית הסגולית, יונק ממציאות כללית של קיום הקולקטיב. גם השטח שעליו אדם מקים את ביתו איננו נתון לרשותו הבלעדית, אלא חבל מנחלת הציבור שהוקנה לו בהיותו שותף בו. יתר על כן - לא תמיד הוא זה שפעל בשם הציבור כדי שחבל נחלה זה יתקיים ברשות הקולקטיב. רק שמירת ההדדיות תאפשר לכל אחד להיות בעל נכסים.

3. המודל של בית המקדש – באופן מפתיע התבוננות נוספת ביסוד השכנות מובילה את הגמרא לבית הכנסת ואחריו לבית המקדש. לכל בית כנסת יש דין של שותפים אשר בו לוקחות חלק כל משפחות הקהילה. סידורי ההתארגנות של בית הכנסת מבטאים את היחס החי בין התקשרות וחיבור מחד לבין נתינת מקום לרשויות נפרדות מאידך, אשר מעצבים יחד את מרקם השותפות של הקהילה. במובן זה בית המקדש הנו בית הכנסת הכללי של כל העם.

ראשונית עוד יותר במודל זה היא השכנות הנוצרת בבית המקדש, בו ה"מתגוררים" באותה חצר הם הקדוש ברוך הוא ועם ישראל. השותפים האלו הקימו מחיצה – הפרוכת המפרידה בין מקום השראת השכינה וכיסא הכבוד שבקודש הקודשים לבין החללים שבהם נציגי העם – הכוהנים – עושים את מלאכתם. דווקא קשר מפתיע זה הוא המקנה למושג של "היזק ראייה" את משמעותו העמוקה. מצווה מפורשת בתורה: "ייראה כל זכורך את פני האדון ה' א-להי ישראל" (שמות לד, כג), וכלשון המשנה – "הכל חייבין בראייה" (חגיגה א, א). יסוד השכנות במקדש הוא בהתקשרות מתוך חיבה, רצון ודעת – זוהי מצוות הראייה. ישנם רמזים עבים לנושא הראייה בסוגיית בית המקדש. אחד הבולטים שבהם הוא הדרשה על אודות הביטוי "מעיני העדה" (במדבר טו, כד). הגמרא מייחסת ביטוי זה לחכמי הסנהדרין, "עינו של עולם", היושבים במקדש ומתוך ראייה עמוקה במציאות ובתורה מהווים חיבור תמידי בין השכנים שבבית.

אך מי זה שיבוא ויציץ מעבר לפרגוד, מי זה שלא יחוס על כבוד קונו ויפרוץ את הפרוכת ואת אותן המחיצות הפיזיות, הנפשיות והרוחניות שעצם קיומן הוא המאפשר את קיום השכנות.

מהשכנות המיוחדת שבמקדש אפשר להבין את עומק הסוד שבהלכות שכנות – שמירה על ההפרדות הנכונות היא המאפשרת את ההתקרבות מתוך עומק הקיום של השכנים.