הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטויים: "אינו מתכוון"; "דאמרי תרוייהו"

שבת קלג ע"א

אמר מר: בשר אף על פי שיש שם בהרת ימול דברי רבי יאשיה. הא למה לי קרא? דבר שאין מתכוין הוא, ודבר שאין מתכוין - מותר! - אמר אביי: לא נצרכא אלא לרבי יהודה, דאמר: דבר שאין מתכוין אסור. - רבא אמר: אפילו תימא רבי שמעון, מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. ואביי לית ליה האי סברא? והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות! - בתר דשמעה מרבא סברה. איכא דמתני להא דאביי ורבא אהא: +דברים כד+ השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות, לעשות - אי אתה עושה, אבל עושה אתה בסיב שעל גבי רגלו ובמוט שעל גבי כתיפו. ואם עברה - עברה. והא למה לי קרא? דבר שאין מתכוין הוא, ודבר שאין מתכוין מותר! - אמר אביי: לא נצרכא אלא לרבי יהודה, דאמר: דבר שאין מתכוין אסור. - ורבא אמר: אפילו תימא רבי שמעון, ומודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. ואביי לית ליה האי סברא? והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות! - לבתר דשמעיה מרבא - סברה. ואביי אליבא דרבי שמעון, האי בשר מאי עביד ליה? - אמר רב עמרם: באומר: לקוץ בהרתו הוא מתכוין. - תינח גדול, קטן מאי איכא למימר? - אמר רב משרשיא: באומר אבי הבן לקוץ בהרת דבנו הוא קא מתכוין. ואי איכא אחר - ליעביד אחר, דאמר רבי שמעון בן לקיש: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים שניהם - מוטב, ואם לאו - יבא עשה וידחה לא תעשה! - דליכא אחר.  
  
עיון בדברי הגמרא:

1.

דתניא: בשר ואף על פי שיש שם בהרת ימול, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: אינו צריך, שבת חמורה - דוחה, צרעת - לא כל שכן?

הגמרא מביאה ברייתא שיש בה מחלוקת תנאים מניין לומדים שמותר למול גם כאשר יש צרעת במקום המילה.

2.

אמר מר: בשר אף על פי שיש שם בהרת ימול דברי רבי יאשיה. הא למה לי קרא? דבר שאין מתכוין הוא, ודבר שאין מתכוין - מותר! –

הגמרא שואלת לפי שיטת רבי יאשיה, מדוע יש צורך בדרשת פסוק לצורך היתר המילה הרי אין במילה שום עבירה, שהרי עבירת חיתוך הצרעת היא באופן של "אינו מתכוון" ולפי שיטת רבי שמעון [בכל הש"ס] אין בזה איסור כלל.

2.1
מדוע הגמרא לא הזכירה במפורש את שמו רבי שמעון שהוא בעל השיטה ש"אינו מתכוון" מותר? אולי היא יוצאת מנקודת הנחה שהלכה כמותו, או שבאופן זה ה"סתמא דגמרא" פוסקת הלכה כרבי שמעון על פי הכלל של "סוגיה כוותיה"!

3.
ראוי לציין שמסוגייתנו מוכח, שהמחלוקת בין רבי יהודה ורבי שמעון - בדין "אינו מתכוון" - היא לא רק בהלכות שבת אלא היא תקפה גם בכל האיסורים בתורה.

4.
המשך הגמרא:

אמר אביי: לא נצרכא אלא לרבי יהודה, דאמר: דבר שאין מתכוין אסור. –

אביי אומר שהפסוק של רבי יאשיה נצרך לפי שיטת רבי יהודה שב"אינו מתכוון" אסור לבצע את הפעולה הנראית כמותרת כי מתבצעת בצידה גם פעולה אסורה למרות שלא מתכוון לה.

5.

רבא אמר: אפילו תימא רבי שמעון, מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות.

רבא אומר שגם לפי שיטת רבי שמעון נצרך הפסוק, מפני שגם רבי שמעון אומר שכאשר הפעולה האסורה נגרמת בהכרח בעת ביצוע הפעולה המותרת ["פסיק רישיה"] - כבסוגייתנו - הרי שגם הפעולה שלכאורה "מותרת" נאסרת, ומודה בזה לרבי יהודה.

6.

ואביי לית ליה האי סברא? והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות! –

הגמרא טוענת שגם אביי סובר [כרבא] שרבי שמעון מודה לרבי יהודה שב"אינו מתכוון" וכשמדובר ב"פסיק רישיה" יהיה אסור. וממילא הפסוק בדרשה נצרך גם לשיטת רבי שמעון, ומדוע אביי אמר שנצרך רק לשיטת רבי יהודה?

7.

בתר דשמעה מרבא סברה

עונה הגמרא: הכלל שרבי שמעון מודה לרבי יהודה ב"פסיק רישיה" נאמר מאוחר יותר [והוא חזר בו – אולי דומה ל"הדר ביה"] מהדברים שאביי אמר בתחילת סוגייתנו!

8.
לפי הנ"ל אולי ניתן לומר, שזוהי המשמעות הכללית של הביטוי "דאמרי תרוייהו", כלומר, מדובר בשני בעלי מחלוקת ידועים, ואחרי שאחד מהם שמע את דברי חברו במקרה ספציפי הוא הודה לו וחזר בו מפסק קודם שלו שחלק בו על חברו! והדברים נכונים גם כאשר המחלוקת בין האמוראים היא לגבי הסברים של מחלוקת תנאים - כבסוגייתנו .

9.
המשך הגמרא:

איכא דמתני להא דאביי ורבא אהא: +דברים כד+ השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות, לעשות - אי אתה עושה, אבל עושה אתה בסיב שעל גבי רגלו ובמוט שעל גבי כתיפו. ואם עברה - עברה. והא למה לי קרא? דבר שאין מתכוין הוא, ודבר שאין מתכוין מותר! - אמר אביי: לא נצרכא אלא לרבי יהודה, דאמר: דבר שאין מתכוין אסור. - ורבא אמר: אפילו תימא רבי שמעון, ומודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. ואביי לית ליה האי סברא? והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות! - לבתר דשמעיה מרבא - סברה. ואביי אליבא דרבי שמעון, האי בשר מאי עביד ליה? - אמר רב עמרם: באומר: לקוץ בהרתו הוא מתכוין. - תינח גדול, קטן מאי איכא למימר? - אמר רב משרשיא: באומר אבי הבן לקוץ בהרת דבנו הוא קא מתכוין. ואי איכא אחר - ליעביד אחר, דאמר רבי שמעון בן לקיש: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים שניהם - מוטב, ואם לאו - יבא עשה וידחה לא תעשה! - דליכא אחר.

בסוגיה זו יש עוד עקרונות חשובים בקשר לדין של "אינו מתכוון", ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים".

10.
ועוד שאלה עקרונית: מדוע הגמרא "מספרת" מה אביי חשב בתחילה ומה חשב אחרי שהשתכנע מרבא [כמו בכל "הדר ביה"] - לעיל בסעיפים 6-7 .

10.1
ונראה אולי לומר ["חידוש" לפחות כאן]: יש משמעות גם לסברא הראשונה שרבי שמעון באמת פוטר ב"אינו מתכוון" בכל מצב אפילו ב"פסיק רישיה".

10.2
וניתן להוסיף על בסיס הנ"ל: באמת רבי שמעון עצמו סובר שפטור "אינו מתכוון" תקף גם כשמדובר במקרה של "פסיק רישיה", אלא שאביי ורבא הסבירו [או "פסקו"] כרבי שמעון רק אם לא "פסיק רישיה", למרות שהלשון הוא "מודה רבי שמעון", וחידושנו הוא, שאין הכוונה שבאמת רבי שמעון עצמו הודה לרבי יהודה אלא שאביי ורבא כך אומרים לצורך פסק ההלכה.

תגובות