נחמן אקלע לגבן
שבת קכט ע"א
"אמר להו רב נחמן בר יצחק לרבנן: במטותא מינייכו, ביומא דהקזה אמרו לביתייכו: נחמן אקלע לגבן.
וכולהו אערומי אסירי, בר מהאי ערמה דשרי: מאן דעביד מילתא ולא אפשר ליה, לישקול זוזא מכא וליזיל לשב חנותא, עד דטעים שיעור רביעתא".
אין לפרש שהותר גזל גמור ברמאות שכזו, שהרי רשאי החנווני לגבות את שכרו משווי כמות הכסף שנותרה באותו זוז שחוק, וימכור תמורתו פחות יין משוויו של זוזא מעליא. אלא שדרך הסוחרים לוותר מרצונם על מה שכבר טעם, ולא ליטול זוז שכזה הקשה להוצאה.
וצריך ביאור למה מימרת רב נחמן דאומן (אומנא = מקיז דם) קמייתא אינה נחשבת להערמה כמו מימרא בתרייתא.
אלא שהדברים הראשונים מתפרשים כמשמעו, שהבטיח רב נחמן לתלמידיו שבין בחייו ובין במותו, בוא יבוא לסעודתו של השומע ליקחו להצילו, שלא יסתכן בהקזה. וכשם שגם רבינו הקדוש היה מגיע לביתו לקידוש של ליל שבת, במסכת כתובות דף קג ע"א. ואם לא יבוא בעצמו, מצוותו זו שנתקיימה תהא נחשבת כגופו.
ודוקא רב נחמן בר יצחק היה בר הכי ללמד את אותן עיצות של גניבת דעת, שהרי לקמן במסכת שבת דף קנו ע"ב חזו החוזים בכוכבים ואמרו לאמו שיהיה גנב, ואף אמנם תקפו יצרו ונגס בגניבה באשכול תמרים שנגלו לעיניו בזמן נפילת עטיפתו מעיניו.
דברים דומים נאמרו גם על רב הונא, כמובא בקישור זה.
וכן שמואל המוזכר בהמשך סוגייתנו, לטעמיה עבד: "שמואל הוה רגיל ועבד מילתא בביתא דשב לביניא ואריחא. יומא חדא עבד, וארגיש בנפשיה. בדק, וחסר חד אריחא".
שאמרו במסכת בבא מציעא דף קז ע"ב: "(דברים ז, טו) וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי... שמואל אמר: זה הרוח. שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: הכל ברוח". ופירש רש"י: "כל החלאים ותוצאות מיתה על נשיבת הרוח באין".
וכדי למנוע רוח זו היו רגילין לעשות כל חיתוך שבגוף בבית סגור ומסוגר מפני הרוח.
במסכתות יבמות דף קכא ע"א; וגיטין דף ע ע"ב: "מאי בינייהו? דשחטיה בביתא דשישא ופרכיס", רש"י: "שאין שם רוח".
במסכת כתובות דף עז ע"ב: "ומעייל ליה לביתא דשישא, ואי לא איכא ביתא דשישא מעייל ליה לביתא דשב לבני ואריחא", רש"י: "כלומר מקום שאין רוח שולט שם".
במסכת בבא מציעא דף פג ע"ב: "עיילוהו לביתא דשישא, וקרעו לכריסיה". ובמסכת סנהדרין דף עז ע"א.
