הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטויים: "רב ותלמיד"; "אמר רב... אמר רב..."; "רב ורב הונא"

שבת קכח ע"א

איתמר: בשר מליח מותר לטלטלו בשבת; בשר תפל, רב הונא אמר: מותר לטלטלו, רב חסדא אמר: אסור לטלטלו. רב הונא אמר: מותר לטלטלו? והא רב הונא תלמיד דרב הוה, ורב כרבי יהודה סבירא ליה, דאית ליה מוקצה! - במוקצה לאכילה - סבר לה כרבי יהודה, במוקצה לטלטל - סבר לה כרבי שמעון.
 
1.
מדברי הגמרא משמע שכעיקרון כללי תלמיד סובר כשיטת רבו. השאלה היא האם רק כשאין סיבה מיוחדת אומרים שהתלמיד כנראה סובר כרבו, או שמא כוונת הגמרא, שתלמיד לא רשאי לחלוק על רבו בשום תנאי וחייב הוא ללכת בשיטת רבו.

2.
בעלי כללי הגמרא דנים בהרחבה בנושא זה:
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תרסג:

נמצאת אתה למד דשיטת הש"ס הכי ריהטא בכל דוכתא דכל תלמיד דקאמר שמעתתא משמיה דרביה מהימנינן ליה וחשיב לן כאילו נפק מפומיה דרביה בהדיא.

הוא מקדים וקובע שכאשר נאמר בגמרא במפורש שתלמיד אמר בשם רבו [בניסוח של "אמר רב... אמר רב...", או אולי אף בניסוח של "אמר רב ... משום רב..."] הרי שמתייחסים לכך, שרבו אמר זאת בוודאות [וניתן להקשות על רבו...]

3.
המשך דבריו:

וגדולה מזו אני אומר דאף היכא דהתלמיד קאמר לשמעתתיה בסתמא ולא קאמר לה בשם רביה עם כל זה אית לן למימר דמסתמא תורת רביה היא ומקשינן מזה על זה כאילו כל חד מינייהו אמרן לתרווייהו

אפילו כשתלמיד אומר הלכה בשם עצמו ההנחה היא שהוא אמר זאת בשם רבו, וגם במקרה כזה ניתן להקשות על הרב כאילו אמר זאת במפורש.

3.1
והוא מוכיח זאת מסוגייתנו וממקומות נוספים בש"ס:

ומנא אמינא לה מהא דאשכחנא בפרק מפנין [שבת דף קכ"ח א' וכן בשלהי ביצה דף מ' א'] דפריך והא רב הונא תלמיד דרב הוה ורב וכו' ובפרק הגוזל ומאכיל דף קט"ו א' איתא וסבר רב לא עשו בו תקנת השוק והא רב הונא תלמידיה דרב הוה...
...הא קמן מבואר דאף בסתמא פרכינן מדברי הרב על התלמיד ומדברי התלמיד על הרב כאילו קשה מדידיה אדידיה ועיין תוספות פרק הרואה דף ד"ן ב' ד"ה פטרתן והכי נמי בפרק השואל דף ק"ב ב' ...

4.
על כל הנ"ל נראה לשאול: מדוע במאות מקומות בש"ס מופיע הביטוי "אמר רב... אמר רב...", הרי בין כך גם אם רק שמו של התלמיד היה מוזכר היינו יודעים שאמר זאת בשם רבו!!!

5.
ועל כך נראה להסביר ואף לחדש :

5.1
ייתכן שהביטוי "אמר רב.. אמר רב..." מציין שהתלמיד שמע את הדין במפורש מרבו והוא מצטט אותו בלשונו של רבו, ואילו בסוגייתנו – שנקבעת הנחה שכל דברי התלמיד הם כפי דעת רבו – מדובר רק באופן כללי, שהתלמדי פוסק כ"שיטת" רבו באופן כללי אבל לא מדובר בהלכה פרטנית ומפורשת.

5.2
יתכן מאד שיש כללים בגמרא שתקפים רק ביחס לאמוראים מסויימים. כך נראה שהכלל בסוגייתנו "והא רב הונא תלמיד דרב הוה..." מדבר רק על האמוראים שהם "מעבירי השמועה" [החכמים הגדולים שבדורות], ואין ספק שרב הונא היה תלמיד מובהק של "רב" והוא העביר את תורת "רב" לדורות הבאים, ולדברי האמורא "רב" יש משמעות מיוחדת מתוקף היותו בדור הראשון של האמוראים וממעבירי דברי התנאים לידיעת האמוראים.