הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטויים: "הלכה כרשב"ג"; "סבירא ליה כוותיה כחדא ופליג עליה בחדא"

שבת קכו ע"א-ע"ב

אמר רב יהודה בר שילת אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.
ומי אמר רבי יוחנן הכי? והתנן: כל כסויי הכלים
שיש להם בית אחיזה - ניטלין בשבת. ואמר רב יהודה בר שילא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: והוא שיש תורת כלי עליהן! - וכי תימא: הכא נמי דאיכא תורת כלי עליו. ומי בעי רבן שמעון בן גמליאל תורת כלי עליו? והתניא: חריות של דקל שגדרן לשם עצים ונמלך עליהן לישיבה - צריך לקשר, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין צריך לקשר. - רבי יוחנן סבירא ליה כוותיה בחדא, ופליג עליה בחדא. 

1.
רבי יוחנן קבע שהלכה כרשב"ג בברייתא. אם רשב"ג היה אומר את דבריו במשנה היתה הלכה כמותו על פי הכלל ש"הלכה כרשב"ג במשנתנו".

2.
רמב"ם הלכות שבת פרק כו הלכה י:

נגר שאין בראשו קלוסטרא אם היה קשור ותלוי בדלת נועלין בו, וכן אם היה ניטל ואגדו עמו, אבל אם היה אגדו קבוע בדלת והיה הנגר נשמט כמו קורה ומניחין אותו בזוית וחוזרין ונועלין בו בעת שרוצין הרי זה אסור לנעול בו שאין עליו תורת כלי ואינו אגוד ואין בו אגד להוכיח עליו. +/השגת הראב"ד/ וכן אם היה ניטל ואגדו עמו. א"א אינו תופס לשון הגמרא (עירובין קב), אלא אם אינו קשור בדלת והוא קשור בבריח יפה יפה שנטל עם הבריח מפני האגד אף על פי שנוטלין הבריח והנגר ומניחין אותו בזוית מותר לנעול בו שדינו כדין בריח ואין בו לא משום מוקצה ולא משום בונה, אבל אם אינו נאגד יפה יפה אלא פעמים שנשמטים זה מזה אין נועלין בו משום מוקצה או משום בונה.+

3.
הגהות מיימוניות הלכות שבת פרק כו הלכה י:

[ה] משמע מתוך לשונו דלאו דוקא קלוסטרא אלא כל תיקון שמוכיח עליו שהוא נגר וכן פירש ר"ת דהוא הדין אם אין בראשו קלוסטרא ועשה בו תיקון ושפוי לשם נגר מועיל דהלכה כר' יוחנן דפסק בפרק כל הכלים כרשב"ג דלא בעי אלא הזמנה
ואף על גב דשמואל פוסק בפרק המוצא תפילין [עירובין דף צה עמוד א] כר' יהודה דמצריך קשירה
שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן
ואף על גב דרבא מפרש דברי שמואל אפשר דרבא גופיה סבר כר' יוחנן
ואף על גב שרבי יוחנן פוסק כירושלמי כר"י היינו היכא דלא עשה בו תיקון לשם נגר שזו צריך קשירה ומ"מ יש מחמירין בדבר משום שרבא מפרש דברי שמואל ע"כ:

בדברי ה"הגהות מיימוניות" יש כמה עקרונות פסיקה בגמרא:

4.
הלכה כרבי יוחנן שהכריע כרשב"ג. נראה בפשטות, שהלכה כרבי יוחנן [שהלכה כרשב"ג] כי בסוגייתנו אין חולק עליו.

5.
שמואל פוסק כרבי יהודה ולא כרשב"ג. והכלל הוא שבמחלוקת בין רבי יוחנן ושמואל הלכה כרבי יוחנן.

5.1
ניתן ללמוד מדבריו אלה שכללי ההכרעה בין האמוראים חלים גם כאשר הם עצמם חלוקים בהכרעת ההלכה כאחד התנאים [ולא רק כאשר הם חלוקים בסברת עצמם].

6.
לכאורה צריך היה לפסוק כרבי יהודה ששמואל פסק כמותו כי רבא מפרש [שם בסוגיה] את דברי שמואל. ומכיוון שהאמורא "רבא" היה "בתראי" [חי מאוחר יותר מכל שאר האמוראים בסוגיה] הלכה כמותו על פי הכלל ש"הלכה כבתראי". אולם - כך מניח ה"הגהות מיימוניות" - יתכן שרבא עצמו כן פוסק כרבי יוחנן. כלומר, מעצם העובדה שרבא מסביר את דברי שמואל אין הכרח שהוא סובר כמותו [זו הדילמה הגדולה בש"ס האם כל דיון בדברי אמורא מסויים מוכיח שהלכה כמותו [קשור למושגים הבאים: "מדשקיל וטרי אליביה" / "סוגיה כוותיה"].

7.
בסוף דבריו הוא מביא בכל זאת דעות שפוסקות כשמואל בסוגייתנו בגלל שיתכן שהלכה כרבא [שנראה שפוסק דווקא כשמואל בגלל שהוא מפרש את דבריו – כפי שהבאנו בסעיף הקודם].

8.
חשוב לציין בסוגייתנו דבר נוסף. הגמרא מסכמת: רבי יוחנן סבירא ליה כוותיה בחדא, ופליג עליה בחדא. כלומר, אם רבי יוחנן פסק כרשב"ג בדין הראשון משמע שהוא סובר כמותו, ואם רשב"ג אומר דין אחר ורבי יוחנן לא סובר כך הרי שהוא חולק עליו בדין השני.

8.1
משמע מכל זה, שאם חכם אומר "הלכה כ..."משמע שכך הוא עצמו סובר ולא רק מכריע את ההלכה על פי כללים ידועים.

9.
והערה נוספת: הרי רבי יוחנן הוא אמורא, וכיצד הגמרא מתייחסת אליו כאל "שווה" לרשב"ג התנא?

9.1
יתכן לומר שבאמת היה מעמד מיוחד ל"רבי יוחנן", ויתכן לומר שכשמדובר על פסיקה, זו זכותו של האמורא לפסוק כתנא מסויים בדין מסויים ובדין אחר [גם אם יש קשר בן הדינים] לפסוק שלא כמוהו.