הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הכלל: הלכה כרבא נגד אביי במוקצה
שבת קכג ע"א-ע"ב
תנו רבנן: בראשונה היו אומרים שלשה כלים ניטלין בשבת: מקצוע של דבילה, וזוהמא ליסטרן של קדרה וסכין קטנה שעל גבי שלחן. התירו, וחזרו והתירו, וחזרו והתירו, עד שאמרו: כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן מסר הגדול ויתד של מחרישה. מאי התירו וחזרו והתירו וחזרו והתירו? - אמר אביי: התירו דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו, וחזרו והתירו דבר שמלאכתו להיתר לצורך מקומו, וחזרו והתירו דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו - אין, לצורך מקומו - לא. ועדיין, בידו אחת - אין, בשתי ידיו - לא. עד שאמרו: כל הכלים ניטלין בשבת, ואפילו בשתי ידים.
אמר ליה רבא: מכדי התירו קתני, מה לי לצורך גופו מה לי לצורך מקומו? –
אלא אמר רבא: התירו דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו ובין לצורך מקומו, וחזרו והתירו מחמה לצל, וחזרו והתירו דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו - אין, מחמה לצל - לא. ועדיין, באדם אחד - אין, בשני בני אדם - לא, עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת אפילו בשני בני אדם.
איתיביה אביי: מדוכה, אם יש בה שום - מטלטלין אותה, ואם לאו - אין מטלטלין אותה! - הכא במאי עסקינן - מחמה לצל.
איתיביה: ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו! - הכא נמי, מחמה לצל.
1.
רבא סובר שמותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו או לצורך מקומו.
2.
רמב"ם הלכות שבת פרק כה הלכה ג:
כל כלי שמלאכתו להיתר בין היה של עץ או של חרס או של אבן או של מתכת מותר לטלטלו בשבת, בין בשביל עצמו של כלי בין לצורך מקומו א
בין לצורך גופו,
וכל כלי שמלאכתו לאיסור בין היה של עץ או של חרס או של אבנים או של מתכת מותר לטלטלו בשבת בין לצורך גופו בין לצורך מקומו
אבל בשביל עצמו של כלי אסור.
בפשטות הרמב"ם פוסק כדברי רבא לעיל.
3.
הגהות מיימוניות הלכות שבת פרק כה הלכה ג:
[א] כרבא דסבר רב כוותיה ע"ש וכן פסקו התוספות וסה"ת ע"ש ע"כ:
הוא מציין שהרמב"ם פוסק כרבא, ומנמק זאת בכך ש"רב" סובר כמוהו. כנראה שדבריו מבוססים על סוגיה קודמת בעמוד א:
אלא אמר רבה: קורנס של נפחין לפצע בו האגוזין. קסבר:
דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו - מותר. איתיביה אביי לרבה: מדוכה, אם יש בה שום - מטלטלין אותה, ואם לאו - אין מטלטלין אותה! - אמר ליה. הא מני - רבי נחמיה היא, דאמר: אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו. איתיביה: (בית שמאי אומרים: אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר, ובית הלל מתירין). ושוין, שאם קצב עליו בשר - שאסור לטלטלו! סבר לשנויי ליה כרבי נחמיה, כיון דשמעה להא דאמר רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב: הכל מודים בסיכי זיירי ומזורי דכיון דקפיד עלייהו - מייחד להו מקום, הני נמי: מייחד להו מקום.
כנראה שכאן המקור ש"רב" סובר כ"רבא", כי "רב" אומר שרק כשמקצה במפורש שלא להשתמש החפץ אסור בטילטול גם לצורך גופו ולצורך מקומו. וקשה מדוע צריך להיזדקק לדברי "רב".
4.
מגיד משנה הלכות שבת פרק כה הלכה ג:
[ג] כל כלי שמלאכתו להיתר בין שהוא של עץ וכו'. כך היא מסקנא בגמרא שם (דף קכ"ד) גבי מתני' כל הכלים נטלים לצורך ושלא לצורך ר' נחמיה אומר אינם נטלין אלא לצורך.
אמר רבא לצורך דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו ושלא לצורך ואפי' מחמה לצל ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו אין מחמה לצל לא ואתא ר' נחמיה למימר וכו' וקי"ל כת"ק וכן העלו בהלכות...
כאן נראה שהוכחת ה"מגיד משנה" היא גם מהסוגיה להלן - שבת דף קכד.
5.
ונראה שכן יש להוכיח מהסוגיה לעיל:
תנו רבנן: בראשונה היו אומרים שלשה כלים ניטלין בשבת: מקצוע של דבילה, וזוהמא ליסטרן של קדרה וסכין קטנה שעל גבי שלחן. התירו, וחזרו והתירו, וחזרו והתירו, עד שאמרו: כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן מסר הגדול ויתד של מחרישה. מאי התירו וחזרו והתירו וחזרו והתירו? - אמר אביי: התירו דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו, וחזרו והתירו דבר שמלאכתו להיתר לצורך מקומו, וחזרו והתירו דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו - אין, לצורך מקומו - לא. ועדיין, בידו אחת - אין, בשתי ידיו - לא. עד שאמרו: כל הכלים ניטלין בשבת, ואפילו בשתי ידים.
אמר ליה רבא: מכדי התירו קתני, מה לי לצורך גופו מה לי לצורך מקומו? –
אלא אמר רבא: התירו דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו ובין לצורך מקומו, וחזרו והתירו מחמה לצל, וחזרו והתירו דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו - אין, מחמה לצל - לא. ועדיין, באדם אחד - אין, בשני בני אדם - לא, עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת אפילו בשני בני אדם.
איתיביה אביי: מדוכה, אם יש בה שום - מטלטלין אותה, ואם לאו - אין מטלטלין אותה! - הכא במאי עסקינן - מחמה לצל.
איתיביה: ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו! - הכא נמי, מחמה לצל.
רואים ממהלך הסוגיה שמנסים להעמיד את דברי רבא שלא יקשה עליו. לכאורה ההלכה צריכה להיות כרבא נגד אביי על פי העיקרון שהלכה כרבא נגד אביי, אבל אולי מפני שכאן לא מדובר בסברות עצמאיות שלהם אלא בהסבר משנתנו ובהסבר המחלוקת במשנה הבאה ואולי הכלל הפסיקתי הנ"ל לא חל במקרה כזה, ולכן הלכה כרבא "רק" בגלל ש"סוגיה כוותיה" או על פי הכלל של "מדשקל וטרי אליביה הלכתא כוותיה".
ומשמע בסוגיה שהתרוצים שנאמרו לשיטת רבא אינם לדחיה בעלמא אלא הם תרוצים ענייניים שהתקבלו על ידי חכמי הגמרא.
