סקר
הסבב ה-14 - באיזה סבב של דף יומי אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטויים: "אינו מתכוון"; "מלאכה שאינה צריכה לגופה"; "דאמרי תרוייהו"

שבת קכ ע"א


תנא: נר שאחורי הדלת - פותח ונועל כדרכו. ואם כבתה - כבתה.
לייט עלה רב.
אמר ליה רבינא לרב אחא בריה דרבא, ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי:
מאי טעמא לייט עלה רב? אילימא משום דרב סבר לה כרבי יהודה, ותנא קתני לה כרבי שמעון - משום דרב סבר לה כרבי יהודה, כל דתני כרבי שמעון מילט לייט ליה? –
אמר ליה: בהא - אפילו רבי שמעון מודה, דהא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות.
אמר רב יהודה: פותח אדם דלת כנגד מדורה בשבת.
לייט עלה אביי. במאי עסקינן? אילימא ברוח מצויה - מאי טעמיה דמאן דאסר? אי ברוח שאינה מצויה - מאי טעמא דמאן דשרי? - לעולם ברוח מצויה, מר סבר: גזרינן, ומר סבר: לא גזרינן. 

רמב"ם הלכות שבת פרק ה הלכה יז:

נר צ שאחורי הדלת אסור לפתוח הדלת ולנעול כדרכו מפני שהוא מכבהו אלא יזהר בשעה שפותח ובשעה שנועל,
ואסור לפתוח את הדלת ק כנגד המדורה בשבת כדי שתהא הרוח מנשבת בה ואף על פי שאין שם אלא רוח מצויה, ומניחין הנר של שבת על גבי אילן המחובר לקרקע ואינו חושש.

בפשטות הרמב"ם פסק במקרה הראשון כ"רב" ובמקרה השני כ"אביי".

מגיד משנה הלכות שבת פרק ה הלכה יז:

[יז] נר שבאחורי הדלת אסור לפתוח הדלת וכו'. בגמרא פרק כל כתבי (שם ק"כ:) תנא נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה. לייט עלה רב ואסיקנא דאפילו לר"ש דשרי דבר שאין מתכוין פסיק רישיה הוא ואסור, ופיר"ח ז"ל שהנר קבוע אחרי הדלת ובפתיחתו יכבנו:
ואסור לפתוח הדלת וכו'. שם אמר שמואל פותח אדם דלת כנגד המדורה בשבת לייט עלה אביי, ואסיקנא דברוח מצויה פליגי אביי גזר אטו שאינה מצויה דאסור לכ"ע ושמואל לא גזר וקיי"ל כאביי וכ"פ בהלכות:

לגבי הפסק השני מוסיף תוס' בסוגייתנו [בד"ה "מר סבר"], שהלכה כאביי נגד שמואל מפני שהוא "בתראי", והכלל הוא ש"הלכה כבתראי".
בדברי הסוגיה ובדברי הרמב"ם רבו הפירושים [ראה "מתיבתא", וב"ילקוט ביאורים" בהרחבה]

הביטויי "לייט עלה רב" ו"לייט עלה אביי" קצת חריף מידי, ובאמת הגמרא מנסה קצת "לרכך" זאת אבל עדיין לא ברור מדוע צריכים היו רב ואביי לקלל את מי שלא פוסק כמותם.

נעיר כמה הערות על "מהלך" הסוגיה:

תנא: נר שאחורי הדלת - פותח ונועל כדרכו. ואם כבתה - כבתה.
לייט עלה רב.

כיצד רב יכול לקלל את התנא בברייתא!

אמר ליה רבינא לרב אחא בריה דרבא, ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי:
מאי טעמא לייט עלה רב? אילימא משום דרב סבר לה כרבי יהודה, ותנא קתני לה כרבי שמעון - משום דרב סבר לה כרבי יהודה, כל דתני כרבי שמעון מילט לייט ליה? –

הגמרא עצמה מתפלאת על קללתו של "רב" והיא מדגישה האם יש מקום לקלל מי שפוסק כרבי שמעון [שב"אינו מתכוון" - מותר] ולא כרבי יהודה [שב"אינו מתכוון" - אסור].

אמר ליה: בהא - אפילו רבי שמעון מודה, דהא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות.

עונים חכמים שגם לפי רבי שמעון צריך לאסור בסוגייתנו, כי מדובר ב"פסיק רישיה" [הנר בודאי ייכבה] ולכן אין מקום כלל לדין הברייתא. והפרשנים דנים בהרחבה מה באמת סובר ה"תנא" [יש אומרים שהוא סובר שה"פסיק רישיה" אינו ודאי לגמרי]. חשוב להדגיש, ש"רב" רשאי לחלוק על ה"תנא" כי "רב" נחשב כתנא ["רב תנא הוא ופליג"], אבל עדיין לא ברור מדוע הוא קילל !!! למרות שדעתו היא שגם רבי שמעון מודה שאסור לפתוח הדלת כדי שלא לגרום לכיבוי הנר.

שאלה נוספת: הגמרא מנמקת את דברי "רב" על סמך עיקרון שאמרו אביי ורבא בדברי רבי שמעון. כיצד "רב" מסתמך על "אביי ורבא שחיו אחריו !

על כן נראה לי לומר [חידוש]:
1. הביטוי "דאמרי תרוייהו" משמעו [מלבד ההסבר הרגיל שמדובר בהסכמה בין שני בעלי מחלוקת ידועים] שמדובר בהסבר/דין ידועים שנאמרו כבר בדורות קדומים יותר... וכוונת הגמרא בסוייתנו לומר ש"רב" כבר ידע מרבותיו את ה"יסוד" שאמרו אביי ורבא [הם פרסמו ברבים את העיקרון שלהם, ולכן הוא מוצמד לשניהם דווקא] בדברי רבי שמעון, ולכן ה"רב" קילל את מי שנוהג לפי הברייתא שכנראה כבר לא נפסק כמותה בתקופת התנאים [תקופת הברייתות]. ולכן גם ברור מדוע הלכה נפסקה כ"רב".

אמר רב יהודה: פותח אדם דלת כנגד מדורה בשבת. לייט עלה אביי. במאי עסקינן? אילימא ברוח מצויה - מאי טעמיה דמאן דאסר? אי ברוח שאינה מצויה - מאי טעמא דמאן דשרי? - לעולם ברוח מצויה, מר סבר: גזרינן, ומר סבר: לא גזרינן.

בקטע זה קשה הרבה יותר להסביר את קללת אביי לדברי רב יהודה. ולכן נראה לי, שגם כאן נוכל לומר [כלעיל] שאביי טוען שלא מסברא בימי אביי גזרו, אלא אביי קבע שידוע לו מבחינה הסטורית שכבר חכמים קדומים גזרו שלא לפתוח דלת כנגד מדורה, כי גזרו ברוח מצויה משום רוח שאינה מצויה.

בסוגייתנו דנים הפרשנים בהרחבה [ראה ב"מתיבתא"] בפעולות שיש בהם גם משום "מלאכה שאינה צריכה לגופה", שלפי רבי שמעון היא "רק" אסורה מדרבנן ולכן כאשר יש בה גם "אינו מתכוון" הרי שאפילו ב"פסיק רישיה" תהיה מותרת לכתחילה. [וראה שם שמבחינים בין מלאכות דאורייתא למלאכות דרבנן].

כאן ראוי לציין, שיש שמסבירים שכיבוי הנר על ידי פתיחת הדלת יש בו כמה מאפיינים:
1. "מלאכה שאינה צריכה לגופה" – שהרי אינו צריך את פתילת הנר הכבוייה, אלא את התוצאה של כיבוי - שיהיה חושך. במקרה כזה – כעיקרון - רבי יהודה מחייב ורבי שמעון פוטר – אבל אסור לכתחילה – מדרבנן.
2. במקרה שלנו הוא בכלל מתכוון לפתוח הדלת ובכלל לא לבצע שום פעולה בנר. כלומר, כיבוי הנר [על כל משמעויותיו] הוא בגדר של "אינו מתכוון". במקרה רגיל של "אינו מתכוון" רבי שמעון מתיר לכתחילה, אבל אם מדובר ב"פסיק רישיה", כלומר, שהתוצאה תיגרם בהכרח אזי גם רבי שמעון אוסר, אבל בסוגייתנו כיוון שכל הפעולה היתה בגדר של "מלאכה שאינה צריכה לגופה" [שלפי רבי שמעון פטור אבל אסור לכתחילה] הדין יהיה שמותר לכתחילה לפתוח הדלת...



תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר