הכא בירא שמים
שבת קכ ע"א
"חשבון מאי עבידתיה? מהפקירא קזכו! - אמר רב חסדא: מדת חסידות שנו כאן. אמר רבא: חסידי אגרא דשבתא שקלי? - אלא אמר רבא: הכא בירא שמים עסקינן, ולא ניחא ליה דליתהני מאחרים, ובחנם נמי לא ניחא ליה דליטרח. והכי קאמר: ואם היו פיקחין, דידעי דכהאי גוונא לאו שכר שבת הוא - עושין עמו חשבון לאחר השבת".
קשה, מדוע מי שאינו חפץ להנות מאחרים מכונה ירא שמים? אם ההדגשה היא רק שאינו חסיד לוותר משלו, ניתן לכנותו צדיק או ישר שמשמעו בין אדם לחבירו, אבל ירא שמים משמעו דוקא בין אדם למקום, ואילו פה מדובר בענין שבין אדם לחברו!
עוד קשה, מה בכך שאינו חפץ להנות מאחרים, הרי קבעה הגמרא שמדובר פה בהפקר ואין זו הנאה מאחרים!
את הקושיה השניה תירץ רש"י: "דלא ניחא ליה דליתהני מאחריני - בזכייה דהפקירא, דידע דלא מרצונו הפקירו". פירוש דבריו, שלמרות שמדובר בזכייה דהפקירא, כיון שבעל הממון נאלץ להפקיר שלא מרצונו, נחשב הדבר להנאה מאחרים.
בכך מיושבת גם השאלה הראשונה. ירא שמים יודע כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב (שמואל א טז, ז), וכדברי רש"י בפרשת קדושים: (ויקרא יט, יד) "ויראת מאלהיך - לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה, ויכול להשמט ולומר לטובה נתכוונתי, לפיכך נאמר בו ויראת מאלהיך המכיר מחשבותיך. וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו ואין שאר הבריות מכירות בו, נאמר בו ויראת מאלהיך".
בדיני אדם מדובר אמנם בהפקר. אך בתוך לבו אינו חפץ להפקיר בהפקר גמור. לכן לא גרע "מסעודה שאינה מספקת לבעליה שזה אבק גזל הוא" (רמב"ם הלכות תשובה ד, ד), אפילו כאשר הוצעה הסעודה לאורח בפה מלא, לא נוקה החשש מאבק גזל המעכב את התשובה מלהתקבל.
