אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"כורך עליו גמי וטובל"
הכנסת תפילין לחולה הנמצא בבידוד
שבת קכ ע"ב
היה זה לפני כשמונים שנה. בעיר קראקא חלה אדם במחלה מדבקת, והרופאים שחששו שמחלתו תתפשט, הורו לסוגרו בבידוד חמור, על מנת שהחיידקים המזהמים לא יעברו לאנשים אחרים וידביקו גם אותם. כמו כן הורו הרופאים שכל הבגדים והכלים בהם ישתמש אותו חולה במהלך ימיו בבידוד, ישרפו לאחר שיבריא על מנת שלא יישאר שום זכר למחלתו לבל יחלו בה אחרים.
האיש הוכנס לבידוד ומיד התעוררה שאלה מה דינו לגבי תפילין. מחד גיסא מצוות עשה מן התורה להניח תפילין בכל יום, ומאידך אם יכניסו אליו תפילין למקום הסגרו, הלא יאלצו לשורפם לאחר שיבריא, והרי יש כאן שריפת ומחיקת אזכרות שהיא בלאו של "לא תעשון כן לה' אלוקיכם".
עמדו איפה מטפליו של החולה, ושיגרו את השאלה אל רבה של העיר טשעבין מרן הגאון רבי דוב בעריש וויידנפעלד בעל 'דובב מישרים'. והרב מטשעבין עצמו פלפל ודן בשאלה בהרחבה, וכן שלחה גם אל גאון הדור ההוא - אחיו הגאון רבי נחום רבה של דומבראווא ובעל שו"ת 'חזון נחום'.
והאחים הגאונים הסכימו שניהם כאחד ('חזון נחום' אורח חיים, ו; 'דובב מישרים', צט) שאין להכניס תפילין אצל אותו חולה לפי שהכנסתם אליו תגרום להם בזיון חמור בשריפתם שלאחר מכן. אמנם ב'חזון נחום' מציין בשלהי תשובתו כי לאחר שהתפרסם הנידון הרי שרוב הגדולים סברו שתדחה שריפת תפילין מפני המצוה שבהנחתם ו"כן נדפס כעת ספר 'אמרי דוד' מהרב הגאון מסטניסלאוו ז"ל שהורה גם כן כנ"ל", ועם זאת החזון נחום לא חזר בו ונשאר בהוראתו שלא להכניס תפילין אצל אותו חולה הנמצא בבידוד.
כמה עשרות שנים לאחר מכן, שבה והתעוררה השאלה בניו יורק שבארצות הברית, וממנה נשלחה לפני רבה של ציריך שבשווייץ הגאון רבי יעקב ברייש בעל שו"ת 'חלקת יעקב'. שוב מדובר היה בחולה במחלה מדבקת שהיה עליו להתאשפז בבידוד ושכל המוכנס אליו - נשרף לאחר הבראתו.
וה'חלקת יעקב' (סימנים יז-יח) מביא את תשובותיהם של האחים הגאונים בעל 'חזון נחום' ו'דובב מישרים' (בשעת כתיבת התשובה היה החזון נחום בעולם האמת לאחר שנהרג על ידי הנאצים ימ"ש בימי השואה. הי"ד. ואילו הרב מטשעבין עוד חי בירושלים והוא נזכר בחלקת יעקב עם הברכה 'שליט"א') שאסרו להכניס תפילין אל כזה חולה.
הוא מביא ששולח השאלה ציטט לפניו גם את פסקיהם של פוסקי זמננו מרן הגאון רבי משה פיינשטיין ('אגרות משה' אורח חיים א, ד) ומרן הגאון רבי יצחק יעקב ווייס ('מנחת יצחק' ג, ג) ששניהם סברו שיש לאסור הכנסת התפילין אל אותו חולה, משום האיסור לגרום מחיקת האזכרות.
אמנם דעתו של החלקת יעקב להתיר על פי הסוגיא שלפנינו, שכן לפנינו אמרה הגמרא שמי שכתוב שם על בשרו והזדמנה לו טבילה של מצוה, כורך גמי על השם כדי שלא לבזותו ויורד וטובל. וכל נידון הגמרא משום הביזיון לשם בשל הטבילה, אבל לא דנו בכך שהמים יכולים למחותו, משום שרק בידיים אסור למחוק את השם - אבל בגרמא מותר. והוא הדין בנידון שלפנינו שאין כאן מחיקת השם בידיים אלא רק גרמא - שמחמת הכנסת התפילן אל אותו חולה, הרי שעובדי בית החולים בו הוא מאושפז ישרפום לאחר האשפוז. ואפילו לדעת ה'נודע ביהודה' (תנינא אורח חיים, יז) שאסור לגרום מחיקת השם - גם על ידי גרמא, זהו רק שלא לצורך מצוה. אבל בנידון שלפנינו שאין לך מצוה גדולה מזו שלא להתבטל ממצוות הנחת תפילין שיש בה שמונה מצוות עשה, מותר להכניס התפילן אל אותו חולה אף שיש בזה גרמא של מחיקת השם.
ובשלהי תשובתו מוסיף ה'חלקת יעקב', שבארצות אירופה אין מחייבים לשרוף חפציהם של החולים במחלות מדבקות, אלא רק לחטאותם באמצעים כימיים שאת זה ודאי שאין איסור לעשות בתפילין, והוא מוסיף שגם "בארה"ב אף שהמנהג לשרוף, וכך הוא החק, יתכן וגם יש אומדנא, שאם יסבירו להם למי שממשלה בידו על זה, שמצד דתנו איסור חמור לשרוף תפילין שבזה מגדפין ומחרפים ח"ו שמו יתברך, וכידוע שגם העמים ב"ה נותנים אוזן קשבת להעריץ גם דתנו. ועובדא הוא שגם לענין אכילת דברים אסורים בנוגע לישראל, יצייתו לישראלים ליתן להם מבוקשם, אף שכמה פעמים יש להם מזה אי-נעימות וכיו"ב, וזה רק שלא יגעו ויבעטו ברגשי הדת של הישראל. כמו כן אם יאמרו להם שלשרוף תפילין מצד דתנו איסור חמור, רק יבקשו מהשלטון של בית החולים שיעשו כמו שעושין בארצות אירופא, שאין שורפין רק להניחם ב'פערמאלין דאמפף' בלע"ז ( - חומר חיטוי), בטח יצייתו".
