ירושת הבן והבת
שבת קטז ע"א - קטז ע"ב
"אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי. הוה ההוא פילוסופא בשבבותיה דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא. בעו לאחוכי ביה.
אעיילא ליה שרגא דדהבא, ואזול לקמיה, אמרה ליה: בעינא דניפלגי לי בנכסי דבי נשי. אמר להו: פלוגו. אמר ליה כתיב לן: במקום ברא ברתא לא תירות. אמר ליה: מן יומא דגליתון מארעכון איתנטלית אורייתא דמשה, ואיתיהיבת עוון גליון, וכתיב ביה: ברא וברתא כחדא ירתון.
למחר הדר עייל ליה איהו חמרא לובא. אמר להו: שפילית לסיפיה דעוון גליון וכתב ביה: אנא לא למיפחת מן אורייתא דמשה אתיתי [ולא] לאוספי על אורייתא דמשה אתיתי. וכתיב ביה: במקום ברא ברתא לא תירות.
אמרה ליה: נהור נהוריך כשרגא! - אמר ליה רבן גמליאל: אתא חמרא ובטש לשרגא".
צריך להבין מה מרומז באותו ויכוח בענין ירושת הבן והבת, ולמה העניקו אימא שלום ורבן גמליאל מנורה וחמור דוקא.
אלא שטענת אימא שלום היתה מצד הצדק הטבעי הנמשל למנורה מאירה. וכי למה תופלה הבת לרעה על פני הבן?!
תשובתו של רבן גמליאל היתה שנוסף על הצדק התיאורטי, מתחשבת התורה גם במציאות החומרית הפשוטה, הנמשלת לחמור.
באופן עקרוני אכן הבת יורשת כמו הבן, אלא שירושה זו מתבצעת באופן אחר. כך אמרו במסכת כתובות דף נב ע"ב:
"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין? כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו. ומי איכא מידי, דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות, ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא? הא נמי דאורייתא הוא, דכתיב: (ירמיהו כט, ו) קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים [וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָטוּ], בשלמא בנים בידיה קיימי, אלא בנתיה מי קיימן בידיה? הא קא משמע לן, דנלבשה וניכסה וניתיב לה מידי, כי היכי דקפצי עלה ואתו נסבי לה".
באמצעות "כתובת בנין דכרין" אדם מוריש לבתו, או ליתר דיוק – דרכה לנכדיו בני בתו. מצוות ההורשה לבתו שקולה למצוות ההורשה לבנו, כי דברי קבלה המוזכרים בנביא שקולים לדברי תורה. אלא שכיון שאין דרך הבת לעסוק בנכסי הקרקעות, אין הבת מקבלת את חלק ירושתה במות האב, אלא בזמן נישואיה, והנחלה ניתנת לפיקדון ביד בעלה. וכיון שהאב נמצא בחיים חיותו רשאי הוא לקבוע את הערך המדוייק של הנכסים שתקבל הבת, כשם שיכול הוא לחלק עתה כרצונו את נכסיו גם לבניו. ניתנת לו רק המלצה לתת לבתו וחתנו כעישור מנכסיו.
בא החמור ובעט במנורה, השיקולים הפשוטים והשימושיים הכריעו שהעיקרון הנכון כשלעצמו לא יתבצע בצורתו הפשטנית.
