סקר
מסכת תמורה
קשה מאוד
קשה
ממוצעת
קלה


 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטויים: "הלכה כבתראי"; "תניא נמי הכי"; "אמר רב... אמר רב..."

שבת קיד ע"ב


אמר רבי זירא אמר רב הונא, ואמרי לה אמר רבי אבא אמר רב הונא: יום הכפורים שחל להיות בשבת - אסור בקניבת ירק.
אמר רב מנא: תנא, מנין ליום הכפורים שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק - תלמוד לומר +שמות טז+ שבתון - שבות. למאי? אילימא למלאכה - והכתיב +שמות כ+ לא תעשה כל מלאכה. אלא לאו - אקניבת ירק, שמע מינה.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: יום הכפורים שחל להיות בשבת - מותר בקניבת ירק.
מיתיבי: מנין ליום הכפורים שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק - תלמוד לומר שבתון - שבות למאי? אילימא למלאכה - והכתיב לא תעשה כל מלאכה, אלא לאו בקניבת ירק! - לא, לעולם למלאכה, ולעבור עליה בעשה ולא תעשה.
תניא כוותיה דרבי יוחנן: יום הכפורים שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק.

 

בגמרא יש מחלוקת בין אמרואים אם מותר "בקניבת ירק" ביום הכיפורים שחל להיות בשבת.רבי זירא ורבי אבא [בשם רב הונא] אוסרים, ורבי חייא בשם רבי יוחנן מתיר. בסוגיה משמע שיש ברייתא "לטובת" רב הונא [והגמרא דחתה את ההכרח שההוכחה] ואותה ברייתא הובאה גם כסיוע לרבי יוחנן. כלומר, הדחיה של ההוכחה מהברייתא לטובת רב הונא ממש נדחתה כי היא הובאה למסקנה כרבי יוחנן.

רמב"ם הלכות שביתת עשור פרק א הלכה ג:

ומותר לקנב את הירק * ביום הכפורים מן המנחה ולמעלה, ומהו הקינוב שיסיר את העלים המעופשות ויקצץ השאר ויתקן אותו לאכילה, וכן מפצעין באגוזין ומפרדין ברמונים מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש, ויום הכפורים שחל להיות בשבת אסור בקניבת ירק א ובפציעת אגוזים ובפרידת רמונים כל היום, וכבר נהגו העם בשנער ובמערב שלא יעשו אחד מכל אלו ביום הצום אלא הרי הוא כשבת לכל דבריו.

הגהות מיימוניות הלכות שביתת עשור פרק א הלכה ג:

[א] כאמוראי בתראי רבי זירא ורב הונא ולא כר' חייא בר' אבא א"ר יוחנן דשרי ואף על גב דתניא כוותיה, ע"כ:

ה"הגהות מיימוניות" מסביר שהרמב"ם פסק שלא כרבי יוחנן כי רבי זירא ורב הונא נחשבים כ"בתראי" [=מאוחרים] ביחס לרבי יוחנן, והכלל הוא שהלכה כבתראי. הוא מוסיף "מקודה" חשובה: "ואע"ג דתניא כוותיה", כלומר, למרות שיש ברייתא "לטובת" רבי יוחנן בכל זאת אין הלכה כמותו אלא כ"בתראי".
ויש לשאול כמה שאלות:

1. בדרך כלל כשיש מקרה של "תניא כוותיה" נקבע שכך ההלכה [ובעיקר אם נאמר שאת הביטוי "תניא כוותיה" עורך הגמרא הוא זה שכתב ושיבץ אותו בגמרא על מנת ללמדנו שכך הוא מכריע ופוסק], ומדוע כאן יש עדיפות לכלל ש"הלכה כבתראי" ["התנגשות" בין שני כללי פסיקה]. על כך ניתן אולי לומר, שהובאה ברייתא אחרת כסיוע לרב הונא. אמנם אחר כך כשהקשו ממנה על רבי יוחנן דחו את ההכרח שבקושיה, ולפי זה גם לא הכרחי שיש סיוע לרב הונא, אבל על פי מהלך הגמרא יוצא, שה"תניא כוותיה" איננו "מוחלט" [בגלל הברייתא שהובאה לטובת רב הונא], ולכן אין מכאן סתירה לכלל שבדרך כלל הלכה כ"תניא נמי הכי". [ראה גם ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים",עמוד רפז, ובהערות.]

או אולי נחדש [חידוש], ש"תניא נמי הכי" שמובא אחרי שהובאו גם ברייתות בסגנון אחר [כמו בסוגייתנו: "... תנא מניין..."] לא נערך על ידי עורך הגמרא, ולכן אין הכרח שהלכה כמותה.

2. קשה, שהרי הכלל של "הלכה כתראי" נאמר רק ביחס לאמוראים מתקופת אביי ורבא ואילך, ובסוגייתנו מדובר בתקופה קדומה יותר. ויש מיישבים, שהכלל הנ"ל נאמר רק כשנחלקו בפניהם [זאת אומרת, כשה"בתראי" היה רק דור אחד אחרי ה"מוקדם"] אבל אם היה "הפרש" גדול יותר הרי שהלכה כבתראי גם בדורות האמוראים הראשונים.
ראה על כך ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים",עמוד רפז, ובהערות.

3. וביותר קשה לי, שהוא מונה את רבי זירא ורב הונא כאילו הם שנים [למרות שהוא לא מדגיש שמדובר פה בחישובים של "יחיד" מול "רבים". הרי רבי זירא "רק" אמר משמו של רב הונא. כמו כן לא ברור ממש שרב הונא נחשב כ"בתראי" לעומת רבי יוחנן. רבי זירא כן נחשב "בתראי" לרבי יוחנן. לפי זה נוכל לחדש ["חידוש"]: בכל מקום בש"ס, שנאמר הביטוי "אמר רב... אמר רב..." משמעותו הנוספת היא, שהאמורא המאוחר ["רבי זירא" בסוגייתנו] נחשב "בתראי" לעומת האמורא המוקדם [רבי יוחנן בסוגייתנו] שהיה בן דורו של רבו [רב הונא בסוגייתנו] של האמורא המאוחר ["רבי זירא" בסוגייתנו].
לפי דברינו הנ"ל יש גם משמעות נוספת לביטוי "ואמרי לה" – "ואמרי לה אמר רבי אבא אמר רב הונא". ביטוי זה בא ללמדנו, שאם רבי זירא לא נחשב "בתראי" לרבי יוחנן אז אולי "רבי אבא" נחשב כבתראי לרבי יוחנן [תלוי ב"סדר הדורות" המדוייק]!



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר