מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"

בפלוגתת האחרונים אם מותר לדבר במו"מ במקום מצוה

שבת קיג ע"ב

ודבר דבר שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול וכו', ויעו"ש ברש"י ובתוס' בזה.
 

(א)

והנה יעוי' בשו"ת "תרומת הדשן" ח"ב (סימן קנה') בסופו שכ' בזה"ל, אבל מקצתם אינם מתענגים בסיפור השמועות אלא שעושים לרצון חבריהם, איסורא קעבדי, ואף רוב העולם אינם נזהרים בכך, עכ"ל יעו"ש. וכ"כ התה"ד בח"א [תשובה סא'] בסופו ע"ש, והובא להלכה ברמ"א (בר"ס שז' ס"א) וע"ש בט"ז בזה.

אולם צ"ע בזה, דהא מדעושהו לרצון חבירו והיינו כדי לשמח את חבירו על שמדבר עימו על "עסקיו" וכיו"ב נמצא שמקיים מצ"ע דגמילות חסדים, וא"כ מ"ש מדכ' בגמ' לקמן (קנ.) ובפ"ק דכתובות (ה.) דמשדכין את התינוקות ליארס בשבת ועל התינוק ללמדו אומנות משום דכ' ממצוא חפציך "חפציך" אסורים "חפצי שמים" מותרים, והיינו דמותר לדבר בעניני שידוכים ולימוד אומנות דבנו, וכדקי"ל ברמב"ם בפכ"ד שם ה"ה, ובטושו"ע או"ח (סי' שו' ס"ו) יעו"ש, דה"נ י"ל כשמדבר עם חבירו על עסקיו לשם גמ"ח דכיון דהוי לשם מצוה דנחשב חפצי שמים ויהיה מותר, וצ"ע בתה"ד. ויעו"ש במשנ"ב (בס"ק ו') שכ' דה"ט משום דאין לו לעבור על ודבר דבר בשביל חבירו וכו' ע"ש, אולם הא גופא קשיא מ"ט נחשב שעובר ע"ז, כיון שמכוח מ"ע דגמ"ח נהפך מחפציך לחפצי שמים, וצ"ע.

וה"נ צ"ע במג"א (בר"ס שז' ס"א) שכ' דאפי' לדבר מצוה אסור לומר דבר פלוני אעשה למחר או סחורה פלונית אקנה למחר, ומקורו מהספר חסידים (סי' רסו') יעו"ש, דמ"ש מהא דמותר לדבר על לימוד אומנות בנו, וכן יעו"ש בכנה"ג שהעתיק למג"א וס"ל כוותיה, וכן יעוי' בשפ"א לקמן (קנ.) בד"ה במשנה לא ישכור וכו' דג"כ נר' דס"ל כהמג"א, וע"ש בהגהת חתנו ז"ל (בסוגריים) שם, וצ"ע.
 

(ב)

אכן יעו"ש בשע"ת שכ' דהא"ר באמת חולק ע"ז וס"ל דלדבר מצוה מותר, וכן נר' דעת החיד"א בברכ"י שם, עכ"ד השע"ת יעו"ש. ויעו"ש בברכ"י שכ' דהצדק עם הא"ר שדחה ראיית הס"ח ולא כש"כ המג"א ע"ש. ויעוי' בא"ר שכ' כדברינו דלא גרע מהא דמותר ללמדו אומנות וכו' דע"כ שכל מצוה דהוי חפצי שמים מותר. וכן יעוי' במאמר מרדכי דס"ל כהא"ר, והובא כ"ז במשנ"ב (ס"ק א') יעו"ש. וע"ש במ"ב שכ' "שלכתחילה" לא ידבר אף במקום מצוה ע"ש, דמדוייק דס"ל שמעיקר הדין באמת מותר לדבר ע"ז, וברור, וכש"נ.

וכן יעו"ש בפמ"ג בא"א דמבואר דג"כ ס"ל כהא"ר, דכ' בזה"ל, אעשה, עי' מג"א וכו', ועי' בכתובות (ה.) ומשמע אע"פ שאי"צ היום לאו "חפציך" מיקרי, ועי' תוספת שבת למש"כ קשה, ולישן כדי לכתוב ס"ת בחול "השינה" לאו צורך שבת אסור, הא לומר כך אכתוב ס"ת בחול משמע דשרי, וצ"ע בזה, עכ"ל הפמ"ג. והיינו דמדוייק בס"ח הנ"ל דדוקא לישון כדי לכתוב ס"ת אסור מדין הכנה אולם דיבור בעלמא שאומר שאחר השבת יעשה "מלאכה" אכן מותר ואפי' אם אי"צ לזה בשבת גופא, וכדמשמע בכתובות שם, והיינו דכ' שם דמותר לחשבן חשבונות של מצוה בשבת לידע ההוצאות וכו' דהסעודה שיעשה במוצש"ק, דאי"צ לזה בשבת עצמו ואעפ"כ מבואר בגמ' דמותר. וא"כ מבואר בפמ"ג דס"ל ג"כ כהא"ר. [ויל"ע במשנ"ב מ"ט לא הביא אף לפמ"ג]. וכן יעו"ש בערה"ש דהביא לא"ר שתמה כנ"ל על המג"א ותפס לא"ר כעיקר יעו"ש. וצע"ג במג"א.
 

(ג)

ויעו"ש ב"לבושי שרד" שכ' ליישב בזה"ל, והא דשרי בסי' הקודם (ס"ו), משום שיש צורך בדיבורו משא"כ בהא שהוא סיפור בעלמא, עכ"ל. והיינו דלעיל גבי "אומנות" דמותר איירי שמתייעץ איך בדיוק ללמדו לזה ומה ללמד והיכן וכו' דהוי לתועלת המצוה גופא ומשא"כ הכא שכ' המג"א שאסור ה"ט דלא הוי לתועלת המצוה כלל כ"א "מספר והולך" מה חושב לקנות אחר השבת ולא שמתייעץ מה לקנות, וכה"ג לא התירו חז"ל משום שאינו לתועלת המצוה, ודו"ק. וכ"כ ליישב עד"ז ב"מחצית השקל" בשם ספר תוספת שבת ע"ש.

ובאמת דכן מוכח במג"א דס"ל הכי, דהא קאזיל על מש"כ המחבר דאסור לומר דבר פלוני "אעשה למחר" דמשמע שאין שום תועלת בזה ואינו "מתכנן" בדיבורים אלו את עשיית המצוה כלל כי אם מספר והולך מה שכבר "תיכנן" לעשות למחרת השבת, דע"ז כתב המג"א שה"ה בדבר מצוה שאסור. אולם לא כן כשהוי לתועלת בדיבורים הללו לעצם המצוה די"ל דמודה המג"א שמותר. ובאמת ברור הוא דס"ל שכה"ג מותר, דתלמוד ערוך הוא בפ"ק דכתובות, ולקמן בפכ"ג, ולעיל בפ"ק (יב.) לפי"ד בית הלל ד"חפצי שמים מותרים" יעו"ש, ולית מאן דפליג ע"ז. ואם כי דעת ב"ש לעיל בפ"ק שם דאף חפצי שמים אסורים וכגון לשדך הבנות ותינוק ללמדו אומנות דאסור לדבר אפי' ע"ז לפי"ד ב"ש, מ"מ ב"ש במקום בה אינה משנה כבברכות (לו:) ועוד. וא"כ ברור הדבר דמודה המג"א דבמקום שיש עי"ז תועלת דמותר לדבר ע"ז, וכש"כ הת"ש במחה"ש, והלבושי שרד.
 

(ד)

ולפי"ז יש ליישב אף לקו' הפמ"ג מהגמ' בכתובות דמבואר דבמקום מצוה מותר, די"ל דהתם איירי שע"י שמחשבן "ההוצאות" של סעודת הנישואין שיעשה לאחר השבת הוי לתועלת שעי"ז ידע במה "לצמצם" בהוצאות ומאידך ידע במה להוציא יותר כסף כדי שיהיה מספיק "בשפע" וכו' ואינו "סיפור דברים בעלמא", וזהו שכ' בגמ' שאין לאסור לעשות סעודת נישואין במוצ"ש "מדמחשבן" הוצאותיו בש"ק, כיון דהוי "חשבונות של מצוה" שמותר, שכן הוי לתועלת. ומאידך לא חיישי' שיחשבן חשבונות של מצוה שאין בהם תועלת, דמן הסתם יהיה לתועלת סעודת הנישואין ואינו מצוי שלא יהיה לתועלת. וא"כ ל"ק המג"א מהגמ' שם. אכן משמעות הגמ' שכל חשבונות דמצוה מותר ואף בלי תועלת, וכדס"ל לא"ר ולפמ"ג, מ"מ קו' על המג"א ליכא.

וכן יש ליישב עד"ז לתרומת הדשן, דהתם ג"כ איירי שמספר והולך מעשה עסקיו או סתם שמועות מענייני מלכים ושרים וכיו"ב ואין בדיבורים אלו שום תועלת ולזה אסור, דבכה"ג לא אמרי' דנחשב "חפצי שמים" כ"א היכא שתצמח תועלת "בדיבורים", ודו"ק.
 

(ה)

אולם נר' דאי"ז מספיק, דדוקא במג"א אפ"ל דאסור כה"ג אך לא כן גבי התה"ד דאיירי שמקיים מצוה בצעם הדיבור דכ"ש שיהיה מותר שכן במה שמדבר עם חבירו מקיים מצ"ע דגמ"ח, וא"כ נר' דהוי כ"ש דאם מותר לדבר על לימוד "אומנות" דאין בעצם הדיבור מצוה כ"א הוי לצורך ותועלת מצוה דמותר מדנחשב חפצי שמים, א"כ כ"ש היכא שעצם הדיבור גופא הוי מצוה [וכגון גמ"ח] דיחשב "חפצי שמים", דרק במג"א י"ל דאסור משום דאינו מקיים מצוה "בעצם הדיבור" ואף אין "תועלת" מזה לעצם המצוה שיקיים אח"כ, וא"כ עדיין צ"ע בתה"ד דס"ל שכה"ג אסור, ודו"ק.

ועוד צ"ע, דהא גבי "ממצוא חפציך" מבואר בגמ' ובשו"ע שם שאסור לומר שכך וכך יעשה לאחר שבת ואפי' אם לא יצא "תועלת" בדיבורים אלו ולא "מתכנן" בזה כלום כ"א "מספר והולך" מה "מתוכנן" אצלו כבר ג"כ אסור, ולפי"ז ע"כ דכה"ג במקום מצוה מותר, דהא כ' "דחפציך אסורים חפצי שמים מותרים" והיינו דמה שאסור גבי "חפציך" שאינו מצוה מותר במקום "חפצי שמים", ולפי"ז ע"כ שאם אסור לספר על חפציו אפי' אם לא מתכנן בזה ולא יהיה תועלת בדיבורים אלו דמאידך במקום מצוה מותר כה"ג ואפי' אם לא יהיה בזה תועלת למצוה, וא"כ מהו שכ' הלבושי שרד והתוספת שבת במחה"ש ליישב למג"א דדוקא היכא דאיכא בזה "תועלת למצוה" מותר לדבר ע"ז, וצ"ע. וכן לפי"ז עדיין צ"ע במג"א, ודו"ק.
 

(ו)

ועוד צ"ע במג"א, בדכ' דמקורו מהס"ח (בסימן רסו'). דיעו"ש דלא איירי לענין דיבור כי אם לענין הכנה משבת לחול, דכ' בזה"ל, בשבת לא יאמר נישן כדי שנעשה מלאכתינו במו"ש, שאסור לומר למחר אעשה ואפי' חפץ לכתוב תורה, מפני שמראה מה שישן ונח בשבת שעושה בשביל החול, אלא יאמר ננוח כי שבת היום, עכ"ל הס"ח יעו"ש. ומבואר א"כ דאיירי שלא לעשות מעשה הכנה מש"ק לחול, דע"י שאומר שישן כדי לעשות מלאכה בחול או לכתוב ס"ת וכיו"ב ה"ז נחשב שמכין מש"ק לחול ורק "בהערמה" מותר שיאמר שנח לכבוד ש"ק, ובאמת גם זה נכון שנח גם לזה. וא"כ דוקא "דיבור" כזה שמתברר עי"ז שעושה מעשה הכנה הוא דס"ל לרבי יהודה החסיד ז"ל דאסור אך לא כן גבי "סיפור דברים" בעלמא שרוצה לעשות כך וכך לאחר שבת "לצורך מצוה" די"ל דודאי מותר, שכן "חפצי שמים" מותרים, וברור. וא"כ צ"ע במג"א שהוציא מהס"ח הנ"ל דדיבור בעלמא אסור, ודו"ק. ונר' דזהו גם כוונת הא"ר והפמ"ג הכא בדכ' להשיג על המג"א, יעו"ש.

וכן יעוי' מש"כ המג"א גופא בסי' רצ' גבי מש"כ שם הרמ"א דאם אדם רגיל בשינת צהרים לא יבטלנו כי עונג הוא לו ע"ש, וע"ז כ' המג"א בשם הס"ח דמ"מ לא יאמר נישן כדי לעשות מלאכתינו בערב יעו"ש, דמבואר דה"ט מדנחשב הכנה מש"ק לחול, וא"כ צ"ע. וכן יעו"ש בפמ"ג דנקט בפשטות כהא"ר דצרכי מצוה מותר, דכ' בזה"ל, עי' מג"א לא יאמר וכו', מסיים הא"ר אות ב' אפי' לכתוב תורה אלא יאמר כי שבת היום יעו"ש, היינו שינה בשבת תענוג, דמלאכה בלאו הכי אסור להזכיר וכו', אלא אפי' לכתוב תורה דאפשר להזכיר בשבת שהם צרכי מצוה באפשר, אפ"ה עיקר השינה בשביל עונג שבת, עכ"ל יעו"ש. וא"כ נקט בפשיטות כהא"ר בזה דזהו מש"כ בס"ח דרק הכנה אסור אך דיבור בצרכי מצוה מותר, ואפי' כשאין תועלת בזה לעצם המצוה כמדוייק בפמ"ג.

אכן יעוי' במחצה"ש שכ' דנר' דאיכא ט"ס בס"ח, וראוי לכתוב בהיפך דמש"כ "שאסור לומר למחר" וכו' צריך לכותבו בסוף הקטע ולא באמצע, דב' דברים כ' הס"ח, א' "הכנה" וא' "דיבור בעלמא" ותרווייהו אסור, ולפי"ז אכן לק"מ המג"א בדכ' דמקורו מהס"ח, עכ"ד המה"ש ע"ש. אולם נ"ל דוחק להפך הגי', חדא דאכתי ערבא ערבא צריך, דמנ"ל באמת לס"ח דדיבור בעלמא אסור הא "חפצי שמים" מותר וכש"נ לעיל בטוטו"ד, וכן דוחק שנפל ט"ס כזה בס"ח, וא"כ צ"ע במחה"ש ובמג"א בזה.