מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
בביאור דברי הרוקח שאין מברכים שהחיינו במילה מדהוי ספק נפל
שבת קלז ע"ב
ת"ר המל אומר אקב"ו על המילה אבי הבן אומר אקב"ו להכניסו בבריתו וכו' יעו"ש.
אולם לא הוזכר שהאב מברך גם "שהחיינו", וא"כ משמע דלא מברכים לזה בברית מילה. ובאמת כ"ה דעת כל הראשונים דלא מברכים ברכת "שהחיינו", מלבד דעת הרמב"ם בפ"ג דמילה ה"ג ובפי"א דברכות ה"ט דמברכים שהחיינו בברית, וכן דעת המרדכי בחי' הכא דאם אבי הבן עושה המילה "בעצמו" ה"ה מברך שהחיינו ע"ז. ומצאתי בס"ד ששה טעמים בראשונים מ"ט לא תיקנו באמת חז"ל לברכו. [וצ"ע לרמב"ם והמרדכי מ"ט אכן לא הוזכר בגמ' לשהחיינו ג"כ בהדי הני ברכות שמברכים בברית].
(א)
ועתה נדון בס"ד בטעמא דה"רוקח" בזה. דיעוי' ברוקח ה' מילה (סי' קח') וכן בה' ברכות (סי' שעא') [והובא בב"י בטור ביור"ד (סי' רסה' ס"א) ובהג"מ בפ"ג דמילה] שכתב דה"ט דלא תיקנו לברכו, לפי שעדיין לא יצא התינוק מתורת נפל כל זמן שלא שהה שלושים יום, והוי עדיין בספק נפל. [ובנוסף לטעם דצערא דינוקא]. אך צ"ב מה החסרון ב"ספק" זה דדוקא בנפל ודאי אכן אינו מצוה כלל למולו ולא דוחה שבת כדאי' לעיל (קלה:, קלו.) יעו"ש דמילת נפל הוי כמחתך בבשר בעלמא וא"כ אינו מצוה כלל, וכ"ה ברמב"ם בפ"א דמילה הי"ג והי"ד ע"ש, אך ב"ספק נפל" דוחה שבת וכברמב"ם שם, ועוד הא כל תינוק הוי "ספק נפל" ואפ"ה דוחה שבת ואף מברכים במילתו לכל הברכות וא"כ מ"ש בשהחיינו דחשו לספק זה. ואין לומר דס"ל דמברך מחמת שמחה שבמצוה ומחמת חשש זה איכא לאב קצת צער פן ימות התינוק דהא חשש בעלמא הוי שימות ואינו מחמת המצוה שעליו מברך, דדוקא כשהצער בא מחמת הדבר שעליו מברך אמרי' שלא יברך אך הכא אינו מחמת המצוה שעושה, ודוקא במת הבן דהוי פורענות טפי לא מברך אע"פ שאינו מחמת המצוה, וא"כ מה בכך שחושש דהוי נפל ומצטער בזה.
ונר' הביאור בזה, דאכן אף כאן הצער בא מחמת המצוה, דחושש דהיות ולא יצא מספק זה א"כ שמא ע"י המילה גופא ימות דכיון שלא נשלם בגופו ואבריו ימות מהמילה, וע"ד מש"כ התושנ"ץ בספ"ג דעירובין (מ:) שיש ע"י המילה צער, וכן יעוי' בפ"ק דכתובות (ח.) דלכן לא אומרים שהשמחה במעונו בברית מדאיכא "צערא דינוקא" והיינו שע"י הברית גופא בא הצער. וכבגיטין (נז:) דדרשי' עה"פ כי עליך הורגנו כל היום וגו' ואמר ריב"ל זו מילה שניתנה בשמיני ופירש"י דהורגנו כל היום דזימנין דמיית. וכן יעוי' לעיל (קלד.) דמסופר דלאשה אחת מתו ב' בנים ע"י המילה, וכה"ג אשכחן ביבמות (סד:) ע"ש, ועי' בפסחים (כח:) בערל וכו' ופירש"י שמתו אחיו מחמת מילה, וכה"ג לקמן רפ"ה (ס.) ברש"י ע"ש, ושם לקמן (צו.) וברש"י, ובזבחים רפ"ב (טו:) וברש"י כן ועוד איכא כה"ג שהיו מתים מחמת המילה, ועל אף שכיום לא שמענו ולא מצינו כה"ג מ"מ בזמן חז"ל היה שכיח לפעמים וממילא חסר בשמחת האב והוא ע"י המצוה גופא, וזהו כוונת הרוקח. והיינו דע"י המילה יקרב מיתתו וימות בשעת המילה או קצת אח"כ וע"כ "מפחד" האב במילה פן ימות ע"ז, ואתי שפיר.
ונראה דלשיטה זו אם השליח ב"ד היה מל דיברך שהחיינו, דהחשש שימות הנימול לא מוריד משמחתו על שמקיים מצ"ע דמילה המוטל עליו ודוקא אב מפחד שימות ולא השלב"ד. אך מדלא הותקן לברך במילה לא פלוג רבנן בזה, ועוד דאינו "מצותו" אלא של האב ורק כשמקיים "מצותו" מברכים שהחיינו, וכש"נ במקו"א.
ועוד יל"פ לרוקח, דס"ל דכיון דהוי "ספק נפל" א"כ חסר בשמחה דעל הצד שאכן הוי נפל נמצא שלא קיים שום מצוה והוי כמחתך בשר בעלמא וכיון "שמסופק" אם בכלל מקיים מצות מילה ע"כ חסר "בשמחה של מצוה" דשמא יתברר עוד כמה ימים שנפל הוי ולכן לא תיקנו ע"ז שהחיינו והבן. ולפי"ז נראה דאם השליח ב"ד היה מל ג"כ לא יברך, דגם אצלו איכא להאי טעמא דשמא לא עשה חיובו ומצותו דאם נפל הוא אינו "מילה" כלל וא"כ גם בשב"ד חסר בשמחה ע"ז. ולא רק מדין "לא פלוג" אינו מברך. ויעוי' בגליוני הש"ס [להגרי"ע ז"ל] בס"מ פסחים (קכא:) דהביא להאי טעמא דהרוקח וכ' דלפי"ז כשבטוח שיצא מכלל נפל דיברך, וכתב דאולי אינו מצוי כלל ולא תיקנו ברכה למיעוט ולא שכיח עכ"ד יעו"ש. אך צ"ע למה הוי רק אולי הא לא מצינו שביקשו הראשונים לחלק דכשאין לטעם יברך וכגון בשליח ב"ד שמל דליכא לטעם דצערא דינוקא וכיו"ב, וכן דלא כ' הרוקח דכשמל לאחר שלושים ללידתו שיברך ואע"פ שכבר יצא מכלל "ספק נפל", דמה שייך לחלק בטעמים הא כיון דלא תיקנו לברכו על "מצות מילה" ע"כ שבכל אופן לא מברך, ועי' בשבת (לה:) דא"כ נתת דבריך לשיעורין וש"נ וברש"י, וכן עד"ז עי' בכתובות (ח:) בריטב"א בד"ה רב תחליפא מר' טוביה בזה דלא פלגינן בברכות, וצ"ע.
(ב)
והנה יעוי' ברא"ש בפ"ח דבכורות (מט.) דהביא לרוקח ודחה דבריו, חדא דאזלינן בתר רוב, ועוד דממה נפשך מצוה קעביד, עכ"ד יעו"ש. אך יל"ע מהו הממנ"פ דמשמע שכוונתו שאם אינו נפל ג"כ מקיים מצ"ע דמילה ואפי' אם הוי נפל מקיים המצוה, ותמוה הא בנפל ודאי אינו מצוה כלל וכבשבת שם ומהו "ממה נפשך", ושמא אין כוונתו דאפי' אם הוא נפל מקיים המצוה, אלא כוונתו דסו"ס מקיים מצוה על הצד שאינו באמת נפל, אך לא משמע כן בלשונו, ועוד דכלול בקושיא א', וצ"ע. ושמא כוונתו דאכתי חייב למול בנו מה"ת ואפי' שלא יצא מספק נפל כל עוד שלא נודע לו שהוא נפל, ואפי' אם יתברר אח"כ שהיה "נפל" מ"מ מצוה קעביד שעשה מה שחייבתו התורה למול בנו בכל גווני כל עוד שאינו ידוע כנפל, וילע"ע בזה.
ובדהק' הא אזלי' בתר רוב, ה"נ הקשה רבינו ירוחם [והובא בב"י בטור שם ובבה"ג שם] דאמאי נחוש למיעוט בשהחיינו יעו"ש. ויעוי' בחת"ס ביור"ד (סי' רמז') דכ' ליישב די"ל דכיון דשהחיינו אינו אלא רשות וכבעירובין ספ"ג (מ:) ובמג"א באו"ח (סי' רכג' סק"ג) ובא"ר שם (סק"ו) [וכן עי' בשלט"ג בעירובין ספ"ג, ועוד כתבו כן] ע"כ חשו לספק זה דוקא בזה דאכתי אינו חובה, ואע"פ דבכל התורה אזלי' בתר רוב אפי' לכתחילה, הכא בספק נפלים שאני וכו' עכ"ד יעו"ש.
אולם לדברינו לק"מ, דאיה"נ בעלמא אזלי' בתר רוב אך הכא מדתלוי בשמחה א"כ מספיק שמועט תינוקות מתים ע"י המילה דהשמחה לא תהיה שלמה ויהיה בפחד פן ימות עי"ז ופחד זה אפשר דשפיר היה שכיח אצל אבי הבן ואפי' אם רק מיעוט מתו דמ"מ חששו תמיד פן יהיה בנו מהמתים עי"ז, וא"כ שפיר לא תיקנו לברכו מחמת זה. וכן בדהק' עליו הרא"ש דממנ"פ מצוה עושה, איה"נ אך הלא דמי לצערא דינוקא שעושה מצוה בשלימות ואפ"ה כיון שמצטער לא מברך וה"נ י"ל בזה, ואתי שפיר. וכן לדפירשנו דחסר בשמחה דשמא אינו אלא "מחתך בשר בעלמא" ונמצא שלא מקיים בזה "מצוה" כלל, א"כ שפיר לא שייך לילך בתר רוב, דאכתי חסר בשמחת המצוה ומאי נפק"מ אם רובם אינם נפלים או לא, ודו"ק. אך צ"ע לרא"ש, דבחי' לבכורות שם דחה טעם הרוקח, ובסוכה פ"ד (מו.) בתוס' הרא"ש כתב דהא דלא מברכים שהחיינו במילה משום שלא יצא עדיין מתורת נפל יעו"ש, וידוע שהוא מיוחס לרא"ש, וצ"ע.
אולם נראה דמש"כ בתוס' הרא"ש אינו בהכרח דהכי ס"ל לרא"ש, דבהרבה דוכתי רק העתיק לדברי התוס' ולא בהכרח דג"כ ס"ל כוותיה כלל, וכן צ"ל בהרבה דוכתי וה"נ הכא צ"ל כן ול"ק. וע"ע מש"כ בזה בקונטרס ברית תורה (סימן א'), ותמצא נחת.
