הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטויים: הלכה כרבי שמעון; אינו מתכוון
שבת קיא ע"א-ע"ב
משנה. החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ, אבל מטבל הוא כדרכו, ואם נתרפא - נתרפא. החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן, ולא שמן וורד. בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן, שכן דרכן לסוך בחול. רבי שמעון אומר: כל ישראל בני מלכים הם.
... החושש במתניו כו'. אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: הלכה כרבי שמעון. למימרא דרב כרבי שמעון סבירא ליה? והאמר רב שימי בר חייא משמיה דרב: האי מסוכרייא דנזייתא
אסור להדוקיה ביומא טבא! - בההיא אפילו רבי שמעון מודה, דאביי ורבא דאמרי תרווייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות.
והאמר רב חייא בר אשי אמר רב: הלכה כרבי יהודה, ורב חנן בר אמי אמר שמואל: הלכה כרבי שמעון. ורב חייא בר אבין מתני לה בלא גברי, רב אמר: הלכה כרבי יהודה, ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון! –
אלא אמר רבא: אני וארי שבחבורה תרגימנא, ומנו - רבי חייא בר אבין, הלכה כרבי שמעון - ולאו מטעמיה. מאי הלכה כרבי שמעון ולאו מטעמיה? אילימא הלכה כרבי שמעון - דשרי, ולאו מטעמיה - דאילו רבי שמעון סבר: מסי, ורב סבר: לא מסי. וסבר רב לא מסי? והא מדקתני: בני מלכים סכין על גבי מכותיהן שמן וורד - מכלל דמסי! - אלא: הלכה כרבי שמעון - דשרי, ולאו מטעמיה; דאילו רבי שמעון סבר: אף על גב דלא שכיח - שרי, ורב סבר: אי שכיח - אין, ואי לא שכיח - לא, ובאתרא דרב שכיח משחא דוורדא. הדרן עלך שמנה שרצים.
1.
שלבי הסוגיה
משנה. החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ, אבל מטבל הוא כדרכו, ואם נתרפא - נתרפא.
החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן, ולא שמן וורד. בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן, שכן דרכן לסוך בחול. רבי שמעון אומר: כל ישראל בני מלכים הם.
2.
לפי תנא קמא רק בני מלכים רשאים לסוך בשבת בשמן ורד על מכתם מפני שגם בימי חול הם עושים כך, וממילא אין הדבר מעיד שהם עושים זאת בשבת לצורך רפואה.
ואילו רבי שמעון אומר שהדבר נכון לגבי כל יהודי. הגמרא תסביר את המחלוקת.
3.
בכל אופן נראה בפשטות, שהלכה צריכה להיות כ"תנא קמא" נגד רבי שמעון כי כך הכלל, שהלכה כתנא קמא נגד שיטת יחיד שחולקת [במשנה]. ראה בפרשנים שיש אומרים ש"תנא קמא" הוא רבי יהודה.
4.
המשך הגמרא:
החושש במתניו כו'. אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: הלכה כרבי שמעון.
רבי אבא למד מרבו "רב", שהלכה במשנתנו היא כרבי שמעון. נדגיש: "רב" פוסק במפורש כרבי שמעון כדי ללמדנו שכאן לא פוסקים לפי הכלל שהבאנו, שהלכה צריכה להיות כ"תנא קמא".
5.
המשך הגמרא:
למימרא דרב כרבי שמעון סבירא ליה?
בפשטות משמע מהגמרא שהיא חוזרת ומסכמת ש"רב" פסק בסוגייתנו כרבי שמעון
5.1
וקשה: מדוע יש לחזור על כך, הרי "רב" פסק כך במפורש!
5.2
לכן, אולי, רש"י מוסיף הסבר חשוב: "למימרא דרב - בקולי (נ"א בכולי) שבת סבירא ליה כר' שמעון, והא אמר כו'."
5.2.1
יש שני הסברים ברש"י ו/או בפרשני רש"י.
לפי הסבר 1 הכוונה היא שרב פוסק כרבי שמעון בכל הלכות שבת [יש אומרים שכך הדבר מלבד במוקצה].
5.2.2
לפי הסבר 2 הכוונה היא ש"רב" פוסק כרבי שמעון בהלכות שהוא פוסק לקולא, כגון "מלאכה שאינו מתכוון מותר".
5.3
יש מי מהראשונים שסובר, שהיה ידוע לגמרא במסורת שזוהי שיטתו של "רב".
6.
המשך הגמרא:
והאמר רב שימי בר חייא משמיה דרב: האי מסוכרייא דנזייתא
מסכת שבת דף קיא עמוד ב
אסור להדוקיה ביומא טבא! –
הגמרא מקשה: אם באמת רב סובר כרבי שמעון בסוגייתנו כיצד "רב" פסק שאסור להדק בגד סביב ברז שלא יזל מפני שיכול לעבור על איסור סחיטה, למרות שלא מתכוון לזה, ובזה יוצא, ש"רב" פוסק כ"רבי יהודה" שסובר שבמלאכה "שאינו מתכוון" אסור. מה הקשר בין שני הנושאים?
7.
המשך הגמרא:
בההיא אפילו רבי שמעון מודה, דאביי ורבא דאמרי תרווייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות.
עונה הגמרא שרב באמת סובר כרבי שמעון, אבל בדוגמא של הברז מדובר אמנם ב"אינו מתכוון" אבל במציאות כזאת שהתוצאה האסורה – של סחיטה - תיווצר בהכרח [="פסיק רישיה"], ובמקרה כזה גם רבי שמעון [וממילא גם "רב"] אוסרים.
8.
המשך הגמרא:
והאמר רב חייא בר אשי אמר רב: הלכה כרבי יהודה, ורב חנן בר אמי אמר שמואל: הלכה כרבי שמעון. ורב חייא בר אבין מתני לה בלא גברי, רב אמר: הלכה כרבי יהודה, ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון! –
הגמרא מקשה שהרי כבר נאמר שרב פוסק כרבי יהודה בדברים של "אינו מתכוון", ושמואל פוסק כרבי שמעון.
כלומר, מסקנת הגמרא שרב פוסק דווקא כרבי יהודה במלאכה שאינו מתכוון שאסור, ולכן הגמרא תיישב שבמשנתנו רב פסק כרבי שמעון מסיבה אחרת.
9.
הערה צדדית: מדוע היה חשוב לגמרא להביא שיטה שמדובר בשיטות של רב ושמואל שלא נאמרו על ידי תלמידיהם "מתני לה בלא גברי" - 4 מופעים בש"ס. כולם בהקשר לדינים של רב ושמואל ביחס ל"אינו מתכוון" - כבסוגייתנו.
9.1
אולי כוונת הגמרא בזה לומר שמחלוקת זו בין רב ושמואל באמת היתה ידועה וברורה ומוסכמת על כל תלמידיהם ולא נאמרה רק על ידי "רב חייא בר אשי".
10.
המשך הגמרא:
אלא אמר רבא: אני וארי שבחבורה תרגימנא, ומנו - רבי חייא בר אבין, הלכה כרבי שמעון - ולאו מטעמיה. מאי הלכה כרבי שמעון ולאו מטעמיה? אילימא הלכה כרבי שמעון - דשרי, ולאו מטעמיה - דאילו רבי שמעון סבר: מסי, ורב סבר: לא מסי. וסבר רב לא מסי? והא מדקתני: בני מלכים סכין על גבי מכותיהן שמן וורד - מכלל דמסי! - אלא: הלכה כרבי שמעון - דשרי, ולאו מטעמיה; דאילו רבי שמעון סבר: אף על גב דלא שכיח - שרי, ורב סבר: אי שכיח - אין, ואי לא שכיח - לא, ובאתרא דרב שכיח משחא דוורדא. הדרן עלך שמנה שרצים.
רב סובר כרבי שמעון שמותר לסוך בשמן ורד רק במקום שהוא שכיח ומצוי וממילא לא כל כך יקר, ולכן לא מוכח שהוא נעשה לרפואה.
11.
האם בסופו של דבר "רב" סובר כרבי שמעון בהרבה הלכות או רק בסוגייתנו – כדברי הגמרא למסקנה.
מה שבולט בסוגיה, שהגמרא מתייחסת אל "שיטות" ולא רק לדינים ספציפיים.
על כל הנ"ל ראה ב"מתיבתא" ובהערות ב"ילקוט ביאורים".
