כלי זמר בנישואין
שבת קי ע"א
"כי נח נפשיה דרב, גזר רב יצחק בר ביסנא דליכא דלימטייה אסא וגידמי לבי הילולא [בטבלא]".
פירש רש"י: "דכי נח נפשיה דרב גזר רב יצחק - שיהיו ממעטים משמחה אותה שנה, ולא יהא אדם מביא אסא וגידמי להילולא בטבלא, שהיו רגילים להביא הדס וענפי דקלים לשמוח לפני החתן והכלה, וכשמביאים אותן לפניהם מקשקשים לפניהם בשוק בבואם בתופים... וגזר שלא יקשקשו לפניהם עוד".
על דברי השו"ע או"ח תקס סעיף ג: "גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר...", הוסיף הרמ"א: "הגה: וכן לצורך מצוה, כגון, בבית חתן וכלה, הכל שרי". והביא הגר"א ראיה מגמרתנו, שהרי מבואר שעד לגזירתו של רב יצחק בר ביסנא היו רשאים לנגן, וגם הגזירה היתה רק על תופים ולא על שאר כלים.
כך משמע גם במשנה, כי במסכת סוטה דף מח ע"א אמרו: "מתני'. משבטלה סנהדרין - בטל השיר מבית המשתאות". ואילו בדף מט ע"א אמרו: "מתני'. בפולמוס של אספסיינוס - גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס. בפולמוס של טיטוס - גזרו על עטרות כלות". הרי שלמרות שכבר גזרו בתחילה ובטל השיר, היה זה רק בבתי המשתאות של רשות. ורק אחר כך גזרו רק על כלי אחד, על האירוס, שהוא טבלא דחד פומא כדברי רבי אלעזר שם בדף מט ע"ב, ומדובר בזמן נישואין, בדומה לשאר הגזרות שבאותה משנה.
וקשה,
א. הכיצד גזר רב יצחק בר ביסנא על אותה טבלא, והרי כבר נאסרה בפולמוס של אספסיינוס.
ב. מנין למד רש"י שגזרת רב יצחק בר ביסנא היתה רק לאותה שנה?
ג. הרמב"ם (הלכות תעניות ה, טו) והשו"ע (שו"ע או"ח תקס, ד) הביאו את גזירת עטרות חתנים וכלות, אך למה לא הביאו גם את גזירת הטבלא?
ד. אמרו במסכת בבא בתרא דף ס ע"ב:
"כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט. וכמה? אמר רב יוסף: אמה על אמה. אמר רב חסדא: כנגד הפתח.
עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר דבר מועט. מאי היא? אמר רב פפא: כסא דהרסנא.
עושה אשה כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט. מאי היא? אמר רב: בת צדעא".
ולמה לא הזכירו כמו כן: מביא אדם כל מיני כלי זמר לשמחת נישואין ומשייר דבר מועט – את הטבלא?
אלא דהא בהא מיתרצא, שאם יכל רב יצחק בר ביסנא לגזור על הטבלא בודאי שהיתה כבר מותרת בזמנו, מכאן שמלכתחילה לא נאסרה אלא לשעתה, וקל וחומר שרב יצחק בר ביסנא לא גזר אלא לזמן קצוב, כגון שנה. משום כך לא הובאה טבלא בבבא בתרא יחד עם הגזרות לדורות ולא הביאוה הפוסקים.
ואין להקשות מהמעשה במסכת סוטה דף מט ע"ב: "רבה בר רב הונא עבד ליה לבריה טנבורא, אתא אבוה תבריה, אמר ליה: מיחלף בטבלא דחד פומא, זיל עביד ליה אפומא דחצבא או אפומא דקפיזא", ולכאורה מכאן ראיה שהגזירה היתה קיימת עוד בזמן נכדו של רב הונא, דורות רבים אחר החורבן!
אלא שי"ל שאותו מעשה היה בזמן גזירת רב יצחק בר ביסנא שאחר מותו של רב. ומצינו במסכת ברכות דף כה ע"א: "דאמר רבה בר רב הונא אמר רב", הרי רבה בר רב הונא ראה את רב ולמד ממנו כשכבר עמד על דעתו.
והטעם שגזרת טבלא קלה משאר הגזרות, משום שאדרבה, המשמח חתן כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים (מסכת ברכות דף ו ע"ב), וראוי לזרז את ביטול החורבן. ואותה אבלות היתה רק לשעה מועטת, כעין שדרשו במדרש זוטא איכה נ"ב פרשה א: "אמרו אותו היום שנכנסו אויבים לעיר והחריבו בית המקדש, היה חוץ לירושלים יהודי אחד חורש במחרשתו, וראה שהפרה שהיה חורש בה הפילה את עצמה לארץ, ולא היתה רוצה לחרוש, אלא תמיד היתה גרעה [גערה], ראה אותה האיש ונבהל מאד, והיה מכה את הפרה כדי שתחרוש, ולא היתה רוצה, אלא תמיד היתה מפלת עצמה לארץ, והוא מכה אותה תמיד, עד ששמע קול אומר מה לך לפרה הנח אותה, שהיא צועקת על חורבן הבית ועל מקדש שנשרף היום. שמע האיש, מיד קרע את בגדיו, ותלש את שערו וצעק, ונתן אפר על ראשו ובכה ואמר אוי נא לי, אוי נא לי. לאחר ב' או ג' שעות עמדה הפרה על רגליה ורקדה ושמחה, תמה האיש מאד, שמע קול אומר טעון וחרוש כי בשעה זאת נולד משיח".
על פי זה מבואר שגזרו על התוף דוקא, שהוא סימן לגאולה, כמו שאמרו במכילתא דרבי ישמעאל בשלח מסכתא דשירה פרשה י:
"את התוף בידה, וכי מנין היו להם לישראל תופים ומחולות במדבר אלא הצדיקים היו מובטחים ויודעים שהקב"ה עושה להם נסים וגבורות עת שיוצאין ממצרים והתקינו להם תופים ומחולות".
מכאן קשה על מנהג הקהילות המנגנים בשמחות נישואין שבירושלים בתופים בלבד, מנהג זה מקורו בגזירה שגזרו בעת מגיפה בזמן המהרי"ל דיסקין. והלא המהרי"ל הורה "שלא יעשו הנישואין בלי כלי זמר דהוא עיקר השמחה של חתן וכלה" (ספר מהרי"ל מנהגים הלכות עירובי חצירות ז, הובא במגן אברהם שלח סק"ד). ולפי האמור אולי גם אותה גזירה היתה רק על תופים ורק לשנה אחת כגזירות קמייתא.
