טעם איסור נבילה
שבת קח ע"א
"וזו שאילה שאל ביתוסי אחד את רבי יהושע הגרסי: מניין שאין כותבין תפילין על עור בהמה טמאה? - דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך - מדבר המותר בפיך. - אלא מעתה על גבי עור נבלות וטרפות אל יכתבו! - אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה, לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות, אחד הרגו מלך ואחד הרגו איספקליטור, איזה מהן משובח? הוי אומר: זה שהרגו מלך. - אלא מעתה יאכלו! - אמר ליה: התורה אמרה (דברים יד) לא תאכלו כל נבלה ואת אמרת יאכלו? - אמר ליה: קאלוס".
קשה, אמת שכיון שהתורה אמרה לא תאכלו כל נבלה אסור לאוכלה, אבל יש בכך לפרוך את הטענה שהרגו מלך משובח מהרגו איספקליטור! וכיצד מתיישבת הסתירה בין הסברה שהרגו מלך משובח לבין ההלכה שרק 'הרגו איספקליטור' כשר לאכילה?
אלא שהאיסור באכילת נבילה אינו משום גריעות בנבילה שמתה בידי הקב"ה, אלא משום שאין רשאי אדם להנות מבשר בהמה עד שיזבחוה לשם שמים, בדומה לקרבן. כמו שגם "אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה" (מסכת ברכות דף לה ע"א). מה שאין כן להשתמש בבהמה לצורך מצוה – "מצות לאו להנות ניתנו" (מסכת ראש השנה דף כח ע"א).
על פי זה מבואר הטעם שמברכים על השחיטה כעל שאר מצוות. וכן מבואר הטעם שהשחיטה פסולה בקטן או בנכרי. מה שאין כן במליחה למשל, שאינה אלא הסרת האיסור, לכן אין בה ברכה, וכשרה היא בקוף.
וכך מבואר פשט הכתוב בויקרא יז, ג-ד:
אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא.
ופירש הרמב"ן על פי דברי רבי ישמעאל במסכת חולין דף טז ע"ב, שנאסרו ישראל בבשר חולין במדבר.
והיו מותרים במדבר רק בבשר שלמים לאחר שנשחט בקודש ונזרק דמו. וכיון שנכנסו לארץ ונתרחקו ישראל מהמשכן, הותרו לשחוט בכל מושבותיהם. ואותה שחיטת חולין כעין עבודה היא. ואיסור הדם נותר על כנו, שאסור להדיוט ואינו אלא לשמים.
עוד בענין, בקישור זה.
