גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתמ"ז, מדור "עלי הדף"
מסכת שבת
דף קה ע"ב

בענין "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה"

והתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, משום חילפא בר אגרא, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי, המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שכך אומנתו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד. אמר רבי אבין, מאי קראה (תהלים פא, י): "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר", איזהו אל זר שיש בגופו של אדם, הוי אומר זה יצר הרע (קה ע"ב).

הרמב"ם כותב בהלכות דעות (פ"ב ה"ג): "אמרו חכמים הראשונים, כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים", ונלאו מפרשי הרמב"ם למצוא מקור לכך במאמרי חז"ל. וכתב הג"ר זאב וואלף מבוסקוביץ זצ"ל בספרו 'סדר למשנה' על הרמב"ם (שם), שהברייתא דלעיל היא המקור לדברי הרמב"ם. ואכן כן נראה מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות עמ"ס אבות (פ"ב מ"י), וז"ל: "וכבר הפליגו לגנות הכעס והרגזנות, והחזק שבדבריהם (כלומר, המאמר החזק בדברי חז"ל בגנות מדת הכעס, הוא) אמרם 'כל מי שכועס כאילו עובד עבודת כוכבים', וסמכוהו לאמרו 'לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר', רוצה לומר, ששני הדברים אחד". הרי מפורש שכוונת הרמב"ם היא על המאמר הנזכר בסוגייתנו, כי כאן הסמיכו ענין זה על הפסוק "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר". [ויצוין, שבכמה מקומות בזוהר הק' (בראשית כז, ב; קרח קעט, ב; פנחס רלד, ב; תקוני זוהר תקון נו פט, ב; זוהר חדש פרשת נח כא, ב במדרש הנעלם), מובא מאמר זה "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". וראה 'שדי חמד' כללי הפוסקים סי' ה אות כב שהאריך במקור דברי הרמב"ם, וכתב שהרמב"ם לא ראה את דברי הזוהר הק'].

וכתב עוד ב'סדר למשנה': "ואף דהתלמודא פרט שעשה מעשה בחמתו באחת משלושה הנזכרים, אז הוי כעובד אלילים, ומשמע דאם לא עשה מעשה אף כי חמתו בערה בו, לא הוי כעובד עבודת אלילים, סבירא ליה לרבינו [הרמב"ם], דאורחא דמלתא נקט התלמודא, דמדרך איש חימה לעשות מעשים כאלה, אבל עיקר האיסור הוא משום הכעס המביאו להמעשים האלה, והכי מוכח מהראיה שהביא רבי אבין מקרא המזהיר 'לא יהיה בך אל זר', ולא הזהיר על המעשים הנזכרים, רק על הכעס שהוא 'אל זר' אשר בקרבו, שהוא לא יהיה, שהוא גורם למעשים מגונים".

ובענין זה ראוי להביא דברי 'ספר התניא' (אגרת הקודש פרק כה) בביאור מאמר זה, וז"ל: "והוא בהקדים מאמר רבותינו ז"ל 'כל הכועס כאילו עובד עכו"ם' וכו', והטעם מובן ליודעי בינה, לפי שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה, כי אילו היה מאמין, שמאת ה' היתה זאת לו, לא היה בכעס כלל, ואף שבן אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו, ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים לרוע בחירתו, אף על פי כן על הניזק כבר נגזר מן השמים, והרבה שלוחים למקום, ולא עוד אלא אפילו בשעה זו ממש, שמכהו או מקללו, מתלבש בו כח ה', ורוח פיו ית' המחייהו ומקיימו, וכמו שנאמר (ש"ב טז, י) 'כי ה' אמר לו קלל', והיכן אמר לשמעי, אלא, שמחשבה זו שנפלה לשמעי בלבו ומוחו ירדה מאת ה', ורוח פיו המחיה כל צבאם החיה רוחו של שמעי בשעה שדיבר דברים אלו לדוד, כי אילו נסתלק רוח פיו ית' רגע אחד מרוחו של שמעי לא יכול לדבר מאומה, וזהו 'כי ה' אמר לו', בעת ההיא ממש קלל את דוד".

וכן כתוב בהנהגות הרבי מלובלין זי"ע שנדפסו בראש ספרו 'זאת זכרון' (אות א): "ליזהר מגאוה... וכן מכעס... ולא יכעוס כלל על שום אדם... וטוב לזכור שהכל הוא מהבורא ב"ה, כדאיתא (חולין ז:) 'אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה', ואפילו מבעל בחירה, כדאיתא בר"מ אלשיך ז"ל" (בענין זה ראה עוד אוה"ח הק' פר' וישב לז, כא).

ואמנם יסוד הדבר נמצא כבר ב'ספר החינוך' במצות 'לא תקום' (מצוה רמא): "משרשי המצוה, שידע האדם ויתן אל לבו, כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ב"ה, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ב"ה, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו, כי עוונותיו גרמו והשי"ת גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד ע"ה: 'הניחו לו ויקלל כי אמר לו השם יתברך', תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא" (ראה 'אגרא דכלה' פר' לך בפסוק אל נא תהי מריבה).

בעל התניא ממשיך וכותב שם בענין זה: "והיינו במילי דעלמא, כי 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים' (ברכות לג:), ולכן במילי דשמיא לאפרושי מאיסורא לא שייך האי טעמא דאמרן, וכמו שנאמר (במדבר לא, יד) 'ויקצוף משה', והיינו, משום כי ה' הקרה לפניו מצוה זו לאפרושי מאיסורא כדי לזכותו", כלומר, כי רק בכעס במילי דעלמא אמורים הדברים, כי 'הכל בידי שמים', ועל האדם להחדיר בלוח לבו אמונה זו, ובכך לא יבא לידי כעס על שום דבר, ומשא"כ במילי דשמיא, שאינו תלוי בידי שמים, ולא שייך סברא זו, ואדרבה מצוה יש בזה 'לאפרושי מאיסורא', וכדרך שמצינו במשה רבינו ע"ה שקצף על פקודי החיל במלחמת מדין על שלא הרגו גם את הנקבות של מדין, ועל האדם לדעת שאכן הקרה ה' לפניו מצוה זו, ואין להחמיצה.

אכן, גם בזה התנה הרה"ק בעל התניא תנאי בדבר, וכלשונו: "אך זהו כשיש בידו למחות בקצפו וכעסו על חבירו, אבל כשאין בידו למחות כגון עובד גילולים המדבר ומבלבלו בתפלתו, אם כן מה זאת עשה ה' לו, אין זאת כי אם כדי שיתגבר ויתאמץ יותר בתפלתו בעומק הלב ובכוונה גדולה כל כך, עד שלא ישמע דבורי העובד גילולים, אף שלמדרגה זו צריך התעוררות רבה ועצומה".