הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטויים: "מלאכה שאינה צריכה לגופה"; "לא צריכא"
שבת קה ע"א
משנה. הקורע בחמתו, ועל מתו; וכל המקלקלין - פטורין. והמקלקל על מנת לתקן - שיעורו כמתקן. שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה - כמלא רחב הסיט כפול והאורג שני חוטין - שיעורו כמלא הסיט.
גמרא. ורמינהו: הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו - חייב, ואף על פי שמחלל את השבת - יצא ידי קריעה! –
לא קשיא, הא - במת דידיה, הא - במת דעלמא. - והא מתו קתני! –
לעולם, במת דידיה, ובהנך דלאו בני אבילות נינהו.
ואי חכם הוא - חיובי מיחייב, דתניא: חכם שמת - הכל קרוביו. הכל קרוביו סלקא דעתך? אלא אימא: הכל כקרוביו, הכל קורעין עליו, הכל חולצין עליו, הכל מברין עליו ברחבה! –
לא צריכא, דלאו חכם הוא. ואי אדם כשר הוא - חיובי מיחייב, דתניא: מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים - כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר. כדי שיבכה, ערבונא שקלי מיניה? אלא: מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר. שכל הבוכה על אדם כשר - מוחלין לו על כל עונותיו, בשביל כבוד שעשה. –
לא צריכא, דלאו אדם כשר הוא. ואי דקאי בשעת יציאת נשמה - חיובי מיחייב, דתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: העומד על המת בשעת יציאת נשמה - חייב לקרוע, הא למה זה דומה - לספר תורה שנשרפה. –
לא צריכא, דלא קאי בשעת יציאת נשמה.
תינח - מתו, אלא חמתו אחמתו קשיא! –
חמתו אחמתו נמי לא קשיא, הא - רבי יהודה, הא - רבי שמעון. הא רבי יהודה, דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה - חייב עליה, הא רבי שמעון, דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה. אימר דשמעת ליה לרבי יהודה במתקן, במקלקל מי שמעת ליה? –
אמר רבי אבין: האי נמי מתקן הוא, דקעביד נחת רוח ליצרו. וכהאי גוונא מי שרי? והתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי: המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו - יהא בעיניך כעובד עבודה זרה; שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך. עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד. אמר רבי אבין: מאי קראה - +תהילים פא+ לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר, איזהו אל זר שיש בגופו של אדם - הוי אומר זה יצר הרע. –
לא צריכא, דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה.
1.
הגמרא מציגה סתירה בין דברי המשנה לדברי הברייתא ומיישבת בכמה אופנים על ידי העמדת אוקימתות שונות.
2.
לפי פשט מהלך הגמרא יוצא אפוא שדין הברייתא שהקורע בחמתו ובאבלו על המת חייב רק אם עושה זאת כדי להרתיע את בני ביתו.
3.
רמב"ם הלכות שבת פרק י הלכה י:
הקורע כדי לתפור שתי תפירות על מנת לתפור שתי תפירות חייב, אבל הקורע להפסידה פטור מפני שהוא מקלקל,
הקורע בחמתו או על מת שהוא חייב לקרוע עליו חייב מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו והואיל וחמתו שוככת בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב...
הרמב"ם לא מזכיר את האמור בסעיף 2.
4.
אור שמח הלכות שבת פרק י הלכה י:
[י] הקורע בחמתו או על מת שהוא חייב לקרוע עליו חייב כו'.
רבינו אזיל לטעמיה, דפוסק כר' יהודא דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה,
5.
דין דומה ברמב"ם גם לגבי מזיק:
רמב"ם הלכות שבת פרק ח הלכה ח:
במה דברים אמורים בחובל בבהמה וחיה ועוף וכיוצא בהם, אבל החובל בחבירו אף על פי שנתכוון להזיק חייב מפני נחת רוחו שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו והרי הוא כמתקן, ואף על פי שאינו צריך לדם שהוציא ממנו חייב.
+/השגת הראב"ד/ אבל החובל בחבירו אף על פי שנתכוין להזיק חייב מפני נחת רוחו. א"א כמה נפלאים דבריו ומתמיהין אסופותיו שהרי אפילו קריעת בגדיו אם לא להטיל אימה על אנשי ביתו קראוהו עובד ע"ז (שבת דף קה) וכ"ש חובל בחבירו (ואפילו) לנקימה.+
מהרמב"ם רואים שהוא מקבל את ההסבר הראשון בגמרא שהברייתא מדברת באמת כשקורע בחמתו וכו' ואין בזה קלקול אלא תיקון מפני שתיקון דעתו [שחמתו שוכחת] נקרא תיקון ולא קלקול. ובפשטות הכוונה היא לומר שהקריעה עצמה היא פעולה שאינה צריכה לגופה כי הוא אינו מעוניין בקריעה עצמה אלא בתיקון דעתו, ובכל זאת חייב כי רבי יהודה כך סובר, והרמב"ם פוסק כרבי יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה – חייב, וזהו הדין בברייתא [והמשנה היא כרבי שמעון].
5.1
הראב"ד סובר כאמור לעיל בסעיף 2.
6.
ולגבי הדיון ברישא שמדובר בקריעה של מצוה יש דיון בראשונים אם פעולה כזאת נחשבת כמלאכה שצריכה לגופה [ראה על כל הנ"ל "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים קל-קלג]
7.
כמו כן יש דיון בראשונים אם תרוץ שלא מתחיל בביטוי "אלא" יתכן שמשמעותו הוא שהתרוץ חוזר בו מהתרוץ הראשון או שכלל זה נאמר רק כאשר התרוץ האחרון נפתח בביטוי "אלא".
8.
נראה להעיר על מבנה הסוגיה:
מדוע כל אחד מהתרוצים נפתח בביטוי שונה:
גמרא.
ורמינהו...
לא קשיא, הא – ב..., הא – ב.
לעולם, ב...
ואי חכם הוא - חיובי מיחייב, ...
לא צריכא, דלאו חכם הוא.
ואי אדם כשר הוא - חיובי מיחייב...
לא צריכא, דלאו אדם כשר הוא.
ואי דקאי בשעת יציאת נשמה - חיובי מיחייב...
לא צריכא, דלא קאי בשעת יציאת נשמה.
תינח - מתו, אלא חמתו אחמתו קשיא! –
חמתו אחמתו נמי לא קשיא, הא - רבי יהודה, הא - רבי שמעון. הא רבי יהודה...
אימר דשמעת ליה לרבי יהודה במתקן, במקלקל מי שמעת ליה? –
אמר רבי אבין: האי נמי מתקן הוא, דקעביד נחת רוח ליצרו.
וכהאי גוונא מי שרי? ...
לא צריכא, דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה.
מה ההבדל בין הביטויים: "לא קשיא" / "לעולם" / "לא צריכא" / "נמי לא קשיא" /
9.
הביטוי "לא קשיא" פותח תרוץ אוקימתא של שני מקורות [ומקרים] שונים.
10.
הביטוי "לא צריכא" פותח תרוץ "נקודתי" של אוקימתא נקודתית. וכאן חשוב להעיר: פעמים רבות בש"ס משמעות הביטוי "לא צריכא" היא, שנותנים הסבר למקרה/דין שנראים כמיותרים. כך גם משמעות הביטוי "צריכא" בלבד ללא "לא..."
11.
הביטוי "לעולם" פותח תרוץ שחוזר אל אוקימתא קודמת אבל ב"תיקון" מסויים.
