הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטוי: "אינו מתכוון"

שבת קג ע"א

המנכש והמקרסם והמזרד. תנו רבנן: התולש עולשין, והמזרד זרדים, אם לאכילה - כגרוגרת, אם לבהמה - כמלא פי הגדי, אם להיסק - כדי לבשל ביצה קלה, אם לייפות את הקרקע - כל שהן. אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו? רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: באגם שנו. אביי אמר: אפילו תימא בשדה דלאו אגם, וכגון דלא קמיכוין. והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות! - לא צריכא, דקעביד בארעא דחבריה. 
 
1.
הגמרא שואלת שהרי הפעולות המנויות בברייתא יש בהם גם משום "ליפות את הקרקע" וממילא הן צריכות להיחשב גם כתולדה של חורש.

2.
הגמרא מביאה תרוץ ראשון:
מדובר באגם שם אין באמת תועלת של חרישה.

3.
תרוץ שני: אומר אביי, גם אם מדובר בשדה שיש בה תועלת בפעולת חרישה אבל מכיון שהאדם מתכוון לאכילה /בהמה וכו' ולא נתכוון לחרישה בעת פעולת התלישה וכד' אזי אינו חייב על החרישה - אם אינו מתכון לפעולת החרישה - על סמך העיקרון של רבי שמעון, שמתיר במקרה של "אינו מתכוון".

4.
מקשה על כך הגמרא שהרי אביי עצמו [יחד עם רבא] סובר שגם רבי שמעון אומר שאם "פסיק רישיה" [כלומר, אם פעולת החרישה מתבצעת בהכרח כאשר הוא תולש] אזי גם לפי רבי שמעון צריך להיות חייב.

5.
עונה הגמרא, שבברייתא מדובר שביצע את הפעולה בחצר חברו, כלומר, שלמבצע הפעולה אין "רווח" מתוצאת החרישה, ולכן מותר לפי רבי שמעון.

6.
ולמסקנה יוצא שבברייתא מדובר בסיטואציה מסויימת - או כדברי רבה ורב יוסף או כדברי אביי - ולכן לא מוזכר בברייתא שחייב משום חרישה.

7.
רמב"ם הלכות שבת פרק ח הלכה ה:

התולש עולשין והמזרד זרדין, אם לאכילה שיעורו כגרוגרת, ואם לבהמה שיעורו כמלוא פי גדי, ואם להסקה שיעורו כדי לבשל ביצה. המעמר אוכלין אם לאכילה שיעורו כגרוגרת, ואם עמר לבהמה שיעורו כמלוא פי גדי, ואם להסקה שיעורו כדי לבשל ביצה *, וביצה האמורה בכל מקום היא ביצה בינונית של תרנגולין, וכל מקום שנאמר כדי לבשל ביצה הוא כדי לבשל כגרוגרת מביצה וגרוגרת אחד משלשה בביצה, ואין עמור אלא בגדולי קרקע. +/השגת הראב"ד/ וגרוגרת אחד משלשה בביצה. א"א קרוב הוא ואינו מכוון.+

הרמב"ם בפשטות מביא את דיני ברייתא, ומקשים, הרי הגמרא העמידה את הברייתא בשתי אוקימתות [כפי שהסברנו] ומדוע הרמב"ם משמיטם.

8.
מובא ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד צד. ושם עונים, שהרמב"ם באמת מסכים שאם לא מדובר בסיטואציות המיוחדות שמובאות בגמרא הרי שחייב גם מדין חרישה, וזה נרמז בתחילת דברי הרמב"ם בהלכה א.

9.
אבל עדיין קשה: מדוע הרמב"ם לא חידש את הדינים שבאוקימתות שבסוגייתנו.

9.1
ואולי ניתן לחדש, שהרמב"ם סובר שדין "אינו מתכוון" שמותר לפי רבי שמעון הוא גורף וחל גם ב"פסיק רישיה".

10.
הערה א: משמע מהגמרא, שבאמת הלכה כרבי שמעון בדין "אינו מתכוון". אולם יתכן לומר, שרבה ורב יוסף שהעמידו בסיטואיציה של אגם אולי באמת סוברים כרבי יהודה שאינו מתכוון – חייב, אלא שבברייתא מדובר שלא התבצעה כלל חרישה. ויתכן, שלכן הגמרא הדגישה שגם רבא מסכים לאביי בדעת רבי שמעון.
ונראה שאביי ורבא פוסקים כרבי שמעון, ולכן כך נפסק להלכה, כי אביי ורבא נחשבים "בתראי" כלפי רבה ורב יוסף [למרות שהיו תלמידיהם].

הערה ב: כמו כן יש דיון נרחב בראשונים [רש"י ותוס'] ובפרשנים בעניין "פסיק רישיה ולא ניחא ליה", וכל הדיון הזה גם הוא מוכיח, שהלכה כרבי שמעון בדין "אינו מתכוון".

תגובות