הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "תיקו" כיצד מכריעים
שבת ק ע"א
אמר רבא: פשיטא לי: מים על גבי מים - היינו הנחתן, אגוז על גבי מים - לאו היינו הנחתן. בעי רבא: אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים מהו? מי אמרינן: בתר אגוז אזלינן - והא נייח, או דילמא: בתר כלי אזלינן, והא לא נייח? - תיקו. שמן על גבי יין - מחלוקת רבי יוחנן בן נורי ורבנן. דתנן: שמן שצף על גבי יין, ונגע טבול יום בשמן - לא פסל אלא שמן, רבי יוחנן בן נורי אומר: שניהם חיבור זה לזה.
1.
בגמרא מוזכרים 3 מקרים:
1.1
אמר רבא: פשיטא לי: מים על גבי מים - היינו הנחתן, אגוז על גבי מים - לאו היינו הנחתן.
1.2
בעי רבא: אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים מהו? מי אמרינן: בתר אגוז אזלינן - והא נייח, או דילמא: בתר כלי אזלינן, והא לא נייח? - תיקו.
1.3
שמן על גבי יין - מחלוקת רבי יוחנן בן נורי ורבנן. דתנן: שמן שצף על גבי יין, ונגע טבול יום בשמן - לא פסל אלא שמן, רבי יוחנן בן נורי אומר: שניהם חיבור זה לזה.
2.
רמב"ם הלכות שבת פרק יג הלכה ד:
היה עומד באחת משתי רשויות ופשט ידו לרשות שניה ונטל משם מים מעל גבי גומא מלאה מים והוציאן חייב, שהמים כולן כאילו הן מונחין על הארץ,
אבל אם היה כלי צף על גבי מים ופירות בתוך הכלי ופשט ידו ולקח מן הפירות והוציא א פטור, שהרי לא נחו הפירות על גבי הארץ ונמצא שלא עקר מעל גבי מקום ארבעה,
ואין צריך לומר אם היו הפירות צפין על פני המים והוציאם שהוא פטור,
וכן אם היה ב שמן צף על פני המים וקלט מן השמן והוציאו פטור.
הרמב"ם מזכיר את המקרים שנדונים בסוגיה על ידי רבא.
2.1
המקרה הראשון בגמרא - "מים על גבי מים" - רבא אמר ש"פשיטא לי" ש"היינו הנחתן", כלומר, נקרא רשות יחיד מלאה. גם ברמב"ם מוזכר מקרה זה כמקרה הראשון, ונימוקו של הרמב"ם "שהמים כולן כאילו הן מונחין על הארץ" – וכך הוא מפרש את הנימוק בגמרא "היינו הנחתן".
2.2
המקרה השני בגמרא [מתוך בעייתו של רבא]: "אגוז בכלי והכלי צף על גבי מים" – ונקבע "תיקו".
הרמב"ם פוסק במקרה הזה: "פטור".
2.3
המקרה השלישי ברמב"ם ["פירות צפין על פני המים..."] אינו מובא בגמרא, והרמב"ם מבארו מדין "קל וחומר", שיהיה פטור, שהרי "לא נחו הפירות על גבי הארץ..."
2.4
המקרה השלישי בגמרא [שהוא המקרה הרביעי ברמב"ם]: "שמן על גבי יין", ובזה הרמב"ם פוסק כחכמים שאין השמן והמים נחשבים מחוברים, וממילא, דינו כמו "פרי שצף על פני המים" - שפטור, ואמנם הגירסא בסוגייתנו היא "שמן שצף על גבי יין" ולא "שמן שצף על פני המים". במקרה האחרון הרמב"ם לא מביא נימוק [כלומר, לא מסביר את נימוקם של חכמים].
3.
לצורך דיוננו נדון בדין השני שעליו נפסק בגמרא "תיקו". והרמב"ם פוסק שפטור.
4.
מגיד משנה הלכות שבת פרק יג הלכה ד:
[ד] היה עומד באחת וכו'. פ"א דשבת דף ה' א' וב') א"ר יוחנן הכניס ידו לחצר חברו והכניס וקבל מי גשמים והוציא חייב והקשו עליה ותירצו לא תימא קבל אלא קלט, פירוש שהוא עושה העקירה ואסקה רבא כגון שקלט מעל גבי גומא ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא מים ע"ג מים היינו הנחתן אגוז ע"ג מים לא היינו הנחתו. בעי רבא אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים מהו בתר אגוז אזלינן והא נייח או דלמא בתר כלי אזלינן והא לא נייח תיקו, ע"כ. וכבר הזכרתי למעלה שרבינו כותב פטור במה שנשאר בתיקו:
ה"מגיד משנה" מסביר שהרמב"ם כותב "פטור" כי בגמרא השאלה נשארה ב"תיקו", וכנראה שכוונתו לומר, שמספק יש ללכת לקולא ופטור, והוא מדגיש שבאופן כללי ועקרוני כך פוסק הרמב"ם שבכל מקום שיש "תיקו" בגמרא [כנראה כוונתו – לפחות, בהלכות שבת] הדין בפועל יהיה שהוא "פטור".
4.1
אבל נראה שיש קושי גדול מאד בדבריו, שהרי הרמב"ם לא אומר באופן סתמי "פטור". הוא מנמק באופן ודאי [ו"חיובי"] "שהרי לא נחו הפירות על גבי הארץ ונמצא שלא עקר מעל גבי מקום ארבעה...", ונראה ברור שהדין "פטור" הוא דין ודאי שאין כאן עקירה מרשות יחיד, [וכנראה רק שיש כאן דין דרבנן, שפטור אבל אסור – ואולי כן נחשב ככרמלית]. ואולי הרמב"ם פסק על פי סוגיה אחרת במסכת שבת דף ה.
5.
בכל אופן הפרשנים מבינים שמדובר כאן בדין של "תיקו" שיוצר מצב של ספק לגבי הכרעת ההלכה, ולכן הדין הסופי הוא "פטור" כי אי אפשר לחייב מכח ספק בהלכה.
6.
ונדון כאן בעניין חשוב:
דרך המלך (רפפורט) הלכות שבת פרק יג הלכה ד:
[ד] אם הי' הכלי צף ע"פ המים. ש"ס שבת דף ה') בעי רבא אגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים בתר אגוז אזלינן והא נייח או בתר כלי אזלינן והא לא נייח דנייד תיקו, ועי' בהה"מ שכ' ורבינו כתב פטור במה שנשאר בתיקו
ולא זכיתי להבין הלא פטור הוא שפטור מכרת ומנין לנו כיון דספק לנו בהדין דילמא כלפי שמיא גליא דחייב כרת,
הוא מקשה: הרי גם אם יש ספק אם מדובר ברשות יחיד הרי שבשמים יודעים מהי "האמת", ואולי כן נחשב רשות יחיד ואז האדם חייב בכרת ["מיתה בידי שמים"], ואם כן אולי בשמיים כן יחייבו אותו מיתה... וכיצד ניתן לפסוק ש"פטור".
6.1
המשך דבריו:
ואין לומר כיון דעכ"פ הוא לא ידע אם יש בעברה זו חיוב כרת א"כ שוב ל"ח שעבר על עבירה שיש בה חיוב כרת במזיד וא"כ שוב באמת אין עליו חיוב כרת אף אם באמת כלפי שמיא גליא הדין דיש חיוב כרת בכה"ג מ"מ הוא לא עבר על חיוב כרת
לכאורה ניתן להסביר, שמכיון שהאדם עצמו מסופק אם נחשב כרשות יחיד וממילא אין כאן מצדו פעולה של "מזיד", וממילא לא שייך בשום צרה שיקבל עונש של "כרת" ולכן ברור שהדין הוא, שיהיה פטור.
6.2
המשך דבריו:
דז"א דכיון דאסור לו להכניס עצמו לבית הספק א"כ בזה שעבר והכניס עצמו חשוב שעבר במזיד על חיוב כרת. וכסברת השטמ"ק כתובות דף ט"ו) גבי פרט לזורק אבן לגו שאחר שהביא דברי התוס' בד"ה ספק נפשות להקל שהקשו למ"ד ה"ס [=התראת ספק] ל"ש [=לאו שמיה=אינו מוגדר] התראה אפי' ס"נ להחמיר פטור כו' ואי למ"ד שמי' התראה היכי פטרינן לי' כשנמצא שישראל הרג הא מיחייב בהכה את זה וחזר והכה את זה כו'
הוא מחדש: אם אדם יודע שהמציאות היא "ספק" ובכוונה יוציא מרשות יחיד [שהיא בספק] לרשות רבים הרי שנחשב כמזיד. וחוזרת השאלה מדוע הוא "פטור".
6.3
המשך דבריו:
וי"ל דשאני התם שיודע בודאי שיבא לידי איסור אם יותיר או יכה שניהם מש"ה שמי' התראה אבל הכא אינו יודע שיבא לידי איסור שאינו יודע את מי יכה, וע"ש בשטמ"ק שכ' ואם תשאל השתא דאמרינן דהכא כ"ע מודו דה"ס ל"ש התראה נחזור לקושיין דמעיקרא ל"ל טעמא דס"נ להקל בלא ה"ט פטרינן לי' אפי' ס"נ להחמיר תשובתך אלו אמרת ס"נ להחמיר אין לחלק הך דהכא מהכה וחזר והכה דה"נ הכנסתו לבית הספק של נפשות כו' וכן הביא אח"כ בשם ר"א מגרמיזא דמשום דס"נ להקל נחשב כאלו אינו יודע דאי ספיקא לחומרא חשוב כאלו יודע שיזרוק לישראל עכ"ד וענין ס"נ להקל דנלמד מדכתיב ושפטו העדה והצילו העדה ל"ש בד"ש
א"כ חשוב שעבר בודאי על חיוב כרת אם כלפי שמיא גליא הדין דחייב כרת. ועי' בתיו"ט ביכורים פ"ב משנה יו"ד לענין כוי שכ' ונ"ל טעמם דהא מ"מ בספק אכלו ולפיכך אף על פי שהוא מזיד אין עונשו כרת ודבריו תמוהין מדברי השטמ"ק הנ"ל ועכצ"ל דדעתו דבד"ש ג"כ אמרינן ס"נ להקל, ועמש"ל בזה בפ"א מהל' כלי המקדש הל' ד'. ועי' בכ"מ פ"ט מהל' מעה"ק הי"ג על מ"ש רבינו הלחם המורם מן התודה ספק תרומה היא לפיכך אין חייבין מיתה וחומש כתרומה כו'
כתב הכ"מ בפ' התודה הוא אבעיא דלא איפשטא ופסק בזה לקולא לענין מיתה וחומש ומן הדין לא הי' לרבינו לכתוב פטורו ממיתה דהא מיתה בי"ש הוא וקמי' קוב"ה גליא ומיפשטא אבעיא אלא שנגרר אחר לשון האיבעיא
ועי' ברמב"ם פי"ז מהל' מ"א לענין חלב נפל שכ' הרה"מ שם דקיי"ל כלישנא בתרא שלא לענוש אלא בראי' ברורה וכל שלא כלו לו חדשיו לכ"ע אינו חייב כרת,
וקצת נראה לומר דסברת הה"מ שכיון שאין בידינו להעניש אלא בראי' ברורה מש"ה אף שלא נתברר אצלינו ההלכה ואפשר שכלפי שמיא גליא דהלכה כלישנא קמא דחייב כרת מ"מ גם בשמים פוסקים דפטור ע"ד שאמרו לא בשמים הוא
ולכן הוא מסביר עניין עקרוני: אם מבחינת ההלכה [בבית דין של מטה] לא ניתן להכריע הרי גם בשמים לא מכריעים נגד בית דין של מטה [אפילו אם "האמת" ידועה בשמים] בגלל העיקרון של "לא בשמים היא". אמנם נראה שאם מדובר בשאלה של חוסר מידע טכני ולא בחוסר יכולת להכריע מבחינת הגדרת רשות היחיד, אזי כן ניתן לחייב בדיני שמים.
