מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
בביאור העובדא דדוד המלך שהצטער במרחץ ושמח במילתו
שבת קל ע"א
תניא רשב"ג אומר כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה דכ' שש אנכי על אמרתך וגו'. ויעוי' ברש"י שהביא לדאיתא במנחות (מג:) דבשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה, וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו וכו' ע"ש, וכ"ה בירושלמי בס"מ ברכות (פ"ט ה"ה) אך קצת בשינוי, דכ' דכיון "שהביט" במילה שלו התחיל לקלס להקב"ה וכו' ע"ש.
[א]
ויל"ד דהכא כ' שרק נזכר במילתו אך לא הסתכל ע"ז והתם כ' שהביט בזה, וכן ע' בספרי בס"פ ואתחנן דגרסי' דנסתכל דוד במילה והתחיל עליה סודר שבח וכו' ע"ש. וכן עי' ברי"ף וברא"ש בס"ה ציצית שגרסו "שנסתכל" במילה ע"ש. וכן גרס רש"י בספ"ק דמגילה (טז:) בד"ה אמרתך יעו"ש. והמגיה שם [הגרי"פ ז"ל] כ' דבמקום "שנסתכל" צ"ל "שנזכר", אולם נר' שאין לשנות הגירסא, דרש"י נקט כלשון הירושלמי והספרי שם ודו"ק. וכן ערש"י הכא דגרס "שנסתכל" במילה, והמגיה כ' דצ"ל "שנזכר". אולם התם א"א לומר דגרס כהירושלמי והספרי דהא כ' רש"י כדאמרי' במנחות שראה עצמו בבית המרחץ וכו' והתם אכן כ' "שנזכר".
והא דלא הסתכל ע"ז, יעוי' בגמ' לעיל (קיח:) דר' יוסי ורבי אמרו דמעולם לא נסתכלתי במילה שלי [ופירש"י מרוב צניעות] ולכן קראו לרבי "רבינו הקדוש" יעו"ש, וכ"ה ברמב"ם בפכ"א דאיסו"ב הכ"ד יעו"ש, ולגי' הירושלמי והספרי יל"ע דאטו לא הקפיד ע"ז כנכדו רבינו הקדוש ור' יוסי. וי"ל דמש"כ שנסתכל היינו רק במחשבה, וכדכ' באבות רפ"ג דעקביא בן מהללאל אומר הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה וכו', וכן יעוי' בפ"ק דברכות (י.) דדוד הע"ה הסתכל ביום המיתה ואמר שירה יעו"ש, דהוי הסתכלות "בעיני השכל" ולא "בעיני בשר", וזהו אף שכ' בדוד שנסתכל במילה והיינו בעיני השכל ולא כפשוטו בעיניו ממש, דודאי הקפיד שלא להסתכל על ערותו וכדנהג נכדו רבי הק' ור' יוסי בן חלפתא.
והנה צ"ע אמאי נצטער, הא אכתי יכל לקיים במרחץ לששה מצות תמידיות והיינו להאמין שיש אלוה אחד בעולם וכו' ושלא להאמין בשם אלהים זולתו ית"ש וכו' וכדהביא הביה"ל (בר"ס א') מהחינוך [וכן הובא בחרדים (בריש פ"ט) ע"ש] דשש מצות אלו חיובן תמידי ולא יפסקו מעל האדם אפי' רגע אחד כל ימיו וכל זמן, וכל רגע שיחשוב בהן קיים מצ"ע יעו"ש, ובדכ' דלא יפסקו מהאדם אפי' רגע אחד משמע דאף במקום מטונף כבית המרחץ וביהכ"ס צריך להרהר בזה, וכ"כ להדיא בספר חסידים (סי' תקמה') שכ' בזה"ל בכל מקום דע את בוראיך אפי' במקום שאסור להרהר בד"ת, כיצד דעהו בצניעות וכו' עכ"ל ע"ש, ויל"ע.
אך שמא יש לו רק להזהר לא לגלות עצמו יותר מהצורך [וכבברכות (סב.) ע"ש שצריך להיות צנוע שם, וכן עי' בתענית (יא.) ובאו"ח (סי' ב' ס"ב) ע"ש] אך לא שיהרהר אחר הקב"ה ממש רק שיזהר להיות צנוע. אך יעו"ש (בסי' קנז') שכ' בזה"ל מצאנו וכו' ללמדך שלא יהא אדם במקום הטנופת ויחשב ד"ת או יתפלל או ידבר לחבירו שום דיבור מן הקב"ה וכו' עכ"ל וע"ש בפי' "מקור חסד" דדייק דבד"ת נקט רבינו "מחשבה" ועל עניני הקב"ה נקט "דיבור" ומשמע שהרהור מהקב"ה שרי אף התם, וכן הביא שם מזקני בעל ה"נחל אשכול" ששמע מגדול אחד דמגדלותו של הקב"ה מותר להרהר, וכן הביא להגרש"ק בהג' חכמת שלמה באו"ח (סי' פה') שנסתפק בזה, והוכיח מיומא (ז:) דמוכח דהרהור מהקב"ה מותר, ואח"כ הקשה מהעובדא דדוד במרחץ דלפי"ז הרי יכול היה לקיים מצוה זו של שויתי וגו' וע"ש שנשאר בקו', והוא אשר נתקשיתי בזה. אולם יותר הו"ל להק' דיכל לקיים עוד חמש מצות התמדיות שכ' החינוך ולא רק ל"ושויתי".
ועוד יל"ע, הא יכל לקיים מצ"ע ד"מחיית עמלק". דיעוי' ברמב"ם בפ"ה דמלכים ה"ה שכ' בזה"ל, וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק שנא' תמחה את זכר עמלק, ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו שנא' זכור את אשר עשה לך עמלק, מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב שאסור לשכוח איבתו ושנאתו עכ"ל, וכן עי' בסהמ"צ לר"מ (במצוה קט') שכ' בזה"ל היא שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק בהקדימו להרע לנו, ולשנוא אותו בכל עת ועת וכו' עכ"ל ע"ש, ומבואר דג"כ הוי מצוה "תמידית" ונוהגת בכל מקום וזמן וא"כ אמאי נצטער הא יכל "לעורר איבתו" דעמלק וכו'. [אך יעוי' בחינוך (במצוה תרג') שכ' דדי לנו בזה לזכור הענין פעם א' בשנה או שתי שנים ושלש וכו' ע"ש וחזי' דס"ל דאינה מצוה "תמידית" ולכן לא מנאו עם שאר הני מצות תמידיות, וכן יעו"ש במנ"ח בזה].
ועוד צ"ע, דאמאי שמח "כשנזכר" במילתו הא לכאו' מקיימים מצוה רק "בשעת המילה" גופא ולא אח"כ שהוא "מהול" וא"כ אמאי שמח הא אכתי לא מקיים שום מצוה. אכן המהר"ח או"ז הוציא מזה בשו"ת (סי' יא', וסימן קפג') דאכן גם אח"כ מקיים מצוה ועיקר המצוה הוי "בהיותו מהול" וכו' ע"ש, אולם כל דבריו צע"ג לפע"ד, ואכמ"ל.
וביותר צ"ב, דאפי' אם אכן לא יכל לקיים שם מצות מ"מ מה מקום להצטער ע"ז הא כן ברא הקב"ה לעולמו שצריך אדם להתרחץ מידי פעם ואעפ"כ לא יוכל לקיים שם מצות ללמוד וכו' [וע' בנדרים (פא.) דערבוביתא דגופא מתיא לידי שיחני וכיבי, ופי' הר"ן דאם אינו רוחץ גופו תמיד מביאו לידי אבעבועות וכו' ע"ש], ואדרבה במה שלא מקיים שם מצות כתפילין ואמירת ד"ת וכיו"ב זה גופא רצון ה' שלא לקיים שם מצות ומה מקום להצטער ע"ז, ואטו אשה צריכה להצטער שאינה חייבת במצ"ע שהז"ג, וכן אונן שפטור ואף אסור לקיים מצות אטו יצטער ע"ז? הא כן עשה הקב"ה עולמו.
[ב]
והנראה בזה בס"ד, דצערו היה על שיכול להיות איזה שהוא מצב וזמן שלא ניכר שהוא בן של מלך מהעם הנבחר וליכא הבדל בינו לבין העכו"ם, ודוגמא לבן מלך או לשר חשוב דודאי יצטער אם יהיה במצב שלא יהיה ניכר רוב מעלתו שבן מלך הוא או שר ולא יהיה הבדל בינו לשאר אנשים דודאי יצטער באותו העת על ששווה לכאו' לשאר בנ"א, ולכן "כשנזכר במילתו" שמח ואפי' אם לא מקיים בזה "מצוה", דאכתי "ניכר" בזה ש"בן מלך" הוא דהא העכו"ם לא מלים עצמם. ואף לרמב"ם שכ' בפ"י דמלכים ה"ז וה"ח דבני קטורה צריכים למול עצמם מ"מ נר' שודאי לא מלים עצמם ודומיא דשאר הז' מצות שלהם שלא מקיימים לזה כבב"ק (לח.) דעמדו הגוים והתירוהו לכל הז' מצות ע"ש, וכן עתוס' בע"ז (כו:) בד"ה ולא וכו' בזה. ולכן לא נחה דעתו במה שיכול לקיים שם לו' מצות תמידיות ולמצות "מחיית עמלק" דאכתי לא "ניכר" כלל שבן מלך הוא ואינו ניכר חילוק בינו לעכו"ם. ועד"ז יעוי' בפ"ק דברכות (ח:) דרבא אמר לבניו אל תשבו על מיטת ארמית, וי"א בגמ' דהיינו שלא ילכו לישון בלא ק"ש, ופירש"י שתהא מטתך דומה למטת ארמית עכ"ל ע"ש, והיינו דבלי ק"ש על המטה לא ניכר כ"כ הבדל בינו לעכו"ם, והבן בס"ד.
והנה יעוי' במג"א באו"ח (סי' כא' ס"ב) דהביא לכתבי האריז"ל שכתב דע"פ הסוד יש לשכב בלילה בטלית קטן, וראיה מדוד שראה עצמו ערום במרחץ וכו' וקשה למה לא אמר כן בלילה שהיה ג"כ ערום ממצות, אלא ע"כ שהיה שוכב בט"ק בלילה עכ"ד האריז"ל, וכ' ע"ז המ"א דאם דבריו דברי קבלה נקבל אבל לדין יש תשובה די"ל דבלילה עכ"פ היה לו מזוזה בפתחו ומשא"כ במרחץ וכו' עכ"ד ע"ש. אולם לדברינו לק"מ, דאיה"נ דבלילה קיים מצות מזוזה ובמרחץ לא קיימו מ"מ הא הצטער על שאין עליו עדות שהוא יהודי ולא על שלא יכול לקיים שם מצות וא"כ מה בכך שכשישן קיים מצות מזוזה הא אכתי אינו "מעיד" עליו ולא ניכר בזה הבדל בינו לעכו"ם. וכן עי' ביומא (יא.) דכ' דשער העיר פטור ממזוזה משום סכנה, ופירש"י ור"ח והת"י והמאירי שלא יאמר המלך כשפים עשיתם בשערי עירי ע"ש, והרי לך שאין העכו"ם מכירים כלל מהו "מזוזה", דכשיבוא ישראל לבודקו למזוזה שבשער העיר יחשבו העכו"ם ש"כשפים" הם וע"כ דכשמונח על הפתח אין יודעים מהו ודהוי ממעלת בנ"י. ולכן הוכיח האריז"ל דע"כ דלבש טלית קטן, ואתי שפיר.
ובזה יתיישב מאי דהוקשה לי דהא כשהלך לישון ודאי הרהר בד"ת [וכש"כ תוס' בסוטה (כא.) דסתם ת"ח תורתו אמונתו ומהרהר בה כל שעה ואינו הולך ד' אמות בלא תורה ע"ש] ואילו במרחץ אסור להרהר בד"ת [וכבברכות (כד:) ובשבת (קנ.) ועוד] וא"כ מה מוכח שלבש ט"ק הא י"ל דעל מיטתו קיים מצ"ע דת"ת ולכן לא "הצטער" שם אלא במרחץ, אולם למש"כ א"ש דאכתי לא ניכר בזה שמהרהר בד"ת שבן מלך הוא, ודו"ק.
ויעוי' בא"ר שם (סק"ד) דכ' ליישב ראיית האריז"ל מקו' המ"א, די"ל דראייתו מלילה ששכב עם אשתו במשך השנה דפטור ממזוזה וכו' עכ"ד ע"ש. אולם לענ"ד דחוק, דאם בהא איירי א"כ מה ראיה בדלא הצטער כשהלך לישון וכו' הא פ' י"ל דהעובדא במרחץ היה בצעירותו כשהיה בחור ואיה"נ דיכל להצטער אף אח"כ בלילה כששכב עם אשתו אך העובדא דמרחץ קדם וכיון שכבר אירע במרחץ ואז כבר שמח במילתו א"כ שוב לא הצטער אח"כ, וצ"ע בא"ר.
ויעוי' במהרש"א ח"א במנחות שם שכ' דהיה ערום ממצות דבית המרחץ פטור ממזוזה כבפ"ק דיומא וכו' ע"ש. אולם למש"כ אי"צ לזה דהא רצה "אות" על גופו ומזוזה אינה מעידה עליו שישראל הוא וליכא נפק"מ אם היה שם מזוזה או לא.
וכדברינו מדוייק היטב ברש"י הכא שכ' בזה"ל, שש אנכי על אמרתך, אמירה יחידה שקדמה לשאר אמירות והיא מילה שישראל עושין וששים עליה, דכל שאר מצות אינן מוכיחות כל שעה כגון תפילין ומזוזה וציצית דאינן כשהוא בשדה וערום בבית המרחץ אבל זו מעיד עליהם לעולם כדאמרי' במנחות בדוד שראה עצמו ערום מכל המצות וכו' עכ"ל ע"ש, ובדכ' דאינם "מוכיחות" וכו' אבל זו "מעיד" מדוייק דכל דהצטער שם על שאין לו "עדות" דבן מלך הוא וכש"נ, וא"כ אפי' אם היה שם מזוזה מ"מ כיון שאינו מוכיח עליו הצטער ע"ז, והבן בס"ד.
