מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
באיסור ביטול כלי מהיכנו
שבת קכח ע"ב
א"ר יהודה אמר רב בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה וכו', והא קמבטל כלי מהיכנו, סבר מבטל כלי מהיכנו דרבנן וצב"ח דאורייתא וכו'. ופירש"י דקמבטל כלי מהיכנו, דמשהניחם תחתיה אין יכול לטלטלן דדומה לסותר בנין, עכ"ל ע"ש. וכ"כ הר"ן (בדף סא. ברי"ף) ע"ש.
אולם הרמב"ם בי' לזה באופ"א, דיעוי' בפכ"ה דשבת הכ"ו שכ' בזה"ל, בהמה שנפלה לבור או לאמת המים אם יכול ליתן לה פרנסה במקומה מפרנסין אותה עד מוצ"ש ואם לאו מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה, ואע"פ שמבטל כלי מהיכנו שהרי משליכו לבור לתוך המים, מפני צב"ח לא גזרו וכו', עכ"ל יעו"ש. ומדכ' דאיירי בבור עם מים נר' דה"ט דמבטל כלי מדא"א להשתמש בהני כרים וכסתות משום איסור סחיטה ולא כדפירש"י משום שא"א ליטלם מדעומדת הבהמה ע"ז, ודו"ק. וכן יעו"ש במג"מ דדייק דהוי פלוגתא, דכ' בזה"ל, ופירש רבינו שהרי משליכו לבור בתוך המים, בי' דבריו דאינן ראויים להשתמש בהן בעוד המים עליהן, אבל רש"י ז"ל פי' מפני וכו', עכ"ל ע"ש. והיינו דס"ל לרמב"ם דאיירי דאף בבור יש "מים" וכסתם בורות בזמן חז"ל שהיו מיועדים לשמור בתוכו "מים", וזהו שכתב דבהמה שנפלה לבור או לאמת המים [והיינו כעין נהר] אם יכול וכו' ואע"פ שמבטל וכו' שהרי משליכו "לבור לתוך המים", דאף בבור איכא מים. וכן יעוי' בחי' המאירי שכ' כהרמב"ם.
וי"ל נפק"מ בזה, בבור עמוק שאין בו מים, דלרש"י והר"ן ע"כ דאף בכה"ג ה"ה מבטל כלי מהיכנו דאכתי הבהמה יושבת ע"ז ואין יכול ליטלו משם, אולם לרמב"ם והמאירי אינו מבטל הכלי מהיכנו דדוקא כשא"א להשתמש בו "משום סחיטה" הוא דס"ל לרמב"ם דנחשב "ביטול" ולא כן כשא"א להשתמש בו רק מחמת שהבהמה יושבת ע"ז דמשמע ברמב"ם שאי"ז "ביטול" הכלי מתשמישו, דמשמע דרק משום שמלאה מים וחיישי' לסחיטה הוא דנחשב "ביטול". והיינו דוקא במקום דליכא צב"ח שאין הבהמה "מצטערת" בבור וכיו"ב, דלרש"י יהיה אסור להשליך לתוכו כרים וכסתות שכן רק במקום צב"ח שאיסורו מה"ת התירו רבנן לבטל כלי, אולם לרמב"ם יהיה מותר, דהא אין בכה"ג "ביטול" כלי. וכן נפק"מ לפי"ד רבן גמליאל דס"ל דצב"ח הוי מדרבנן ולא מה"ת כבגמ' לקמן (קנד:), וכן לפי"ד ר' יוסי הגלילי דס"ל כנ"ל ברפ"ב דב"מ (לב:) יעו"ש, דבכה"ג לרש"י יהיה אסור להשליכו אך לרמב"ם יהיה מותר, ודו"ק.
וכן י"ל נפק"מ בבור רחב טובא ואית ביה מים, דלרש"י יהיה מותר להשליך לתוכו כרים וכסתות דכיון שהבור רחב כ"כ ע"כ אין הבהמה אמורה לעמוד "עליהם" ועדיין אפשר ליטלם משם ולטלטלם ואינו "מבטל" לכלי ע"י השלכתו לשם, אולם לרמב"ם יהיה אסור להשליכו דאכתי מבטלם ואינו מלהשתמש בהם מדאיכא מים בבור ויהיה אסור מחשש סחיטה. והיינו דוקא בגוונא שלא יסייע עי"ז לבהמה לעלות מן הבור וכגון דאית ליה רק ב' כרים וכסתות ומגודל רחבו בעינן להשליך הרבה כרים כדי שתוכל לעלות משם דבכה"ג לא הותר האיסור דביטול כלי. אולם נר' דבכה"ג אף לרש"י יהיה אסור, והוי כ"ש דאם ס"ל דכיון שעומדת ע"ז ה"ז נחשב "ביטול" ואע"פ שעתידה לעלות מן הבור ולא תעמוד ע"ז כלל, דהא איירי שמשליכו לבור כדי שתוכל לעלות ולצאת משם עי"ז, א"כ כ"ש בבור שיש בו מים דע"י השלכתו לשם לא יוכל להשתמש בהם כל השבת ואף אחר שתעלה משם דודאי דנחשב "ביטול", וע"כ דבכה"ג אף לרש"י ה"ז נחשב ביטול ואם עי"ז לא יסייע לבהמה לעלות משם אסור להשליכו, ודו"ק.
וא"כ נר' דיסוד פלוגתת רש"י והרמב"ם בזה, אם צריך שיתבטל החפץ מתשמישו לכל השבת או שמספיק שיתבטל משימושו בחלק מהשבת, דרש"י והר"ן ס"ל דמספיק אם יתבטל מחלקו דג"כ אסור מדרבנן, והיינו טעמא מדדמי לסותר בנין כש"כ רש"י והר"ן הכא, ולקמן (קנד:), או משום דחשיב כאילו "מחברו" שם בטיט וא"כ דמי לבונה כש"כ רש"י לעיל (מג.) והובא בתוס' שם בריש העמוד ע"ש. דאפי' אם מתבטל משימושו בחלקו דהשבת ג"כ י"ל דדמי לסותר או לבונה דג"כ הוי לפעמים רק "לפי שעה". וזהו דפירש"י הכא דקמבטל לכרים וכסתות ע"י זריקתם לבור מדלא יוכל "ליטלם" מתחת הבהמה, דאע"פ דהוי רק לפי שעה שכן תיכף תעלה מן הבור ואינו "בטל" מתשמישו כלל מ"מ כיון שלפי שעה ה"ז בטל ג"כ נחשב "מבוטל". אולם לא כן ס"ל לרמב"ם ולמאירי דדוקא כשבטל החפץ ממלאכתו לכל הש"ק הוא דנחשב "מבוטל", וה"ט י"ל דדוקא בכה"ג ה"ז דומה לסותר או לבונה דנחשב כאילו שחיברו למקומו ע"י טיט דע"פ רוב סתירה או בניה הוי לזמן ארוך וא"כ אם לא יהיה "מבוטל" עד מוצ"ש ודאי שאי"ז נחשב "שביטלו", שכן לא דמי לסתירה וכו'. וזהו דבי' הרמב"ם דקמבטל לכרים והכסתות ע"י זריקתם לבור מדיתמלא במים ואסור משום "סחיטה", דבכה"ג אכן "יתבטלו" מתשמישם עד מוצ"ש, והבן בס"ד.
אולם נר' דאינו מוכרח דהכי ס"ל לרש"י, דאפשר דג"כ ס"ל דצריך שיתבטל עד מוצ"ש, דיעוי' ברשב"א הכא שכ' בזה"ל, והא קמבטל וכו', ולא דמי לכופין את הסל לפני האפרוחין דשרי במתני' ואוקימנא בפ' כירה (מג.) אפי' כמ"ד אסור לבטל כלי מהיכנו, והיינו טעמא דהתם לא קיימי אפרוחין אלא לפי שעה ויכול הוא להפריחן [ולכן מותר], אבל הכא דלמא לא תעלה ודילמא מבטל כלי מהיכנו קאמר, עכ"ל הרשב"א יעו"ש. והיינו דהאיסור דביטול כלי הוי דוקא כשמתבטל לכל השבת והכא חיישי' שמא אכן תתבטל לכל השבת אם לא תעלה מן הבור, וא"כ י"ל דזהו אף כוונת רש"י והר"ן הכא שכ' דמשהניחם תחתיה אין יכול לטלטלן וכו', וא"כ אע"פ שאמורה הבהמה לעלות עי"ז מן הבור ואז לא יהיו הכרים והכסתות "בטלים", מ"מ יש לחוש שמא לא תעלה עי"ז ותישאר בבור עד מוצ"ש ונמצא שאכן ביטל כלי מהיכנו, וזהו דכ' בגמ' דקמבטל כלי וכו' ומ"מ מדהוי צב"ח דאורייתא מותר, וא"כ ליכא הכרח דפליגי רש"י והרמב"ם בזה, די"ל דלכו"ע האיסור היינו דוקא כשיהיו בטלים לכל השבת.
ומ"מ נר' דאיכא פלוגתא בזה, דרש"י והר"ן והרשב"א ס"ל דאפי' אי איכא חשש וספק שיהיו בטלים לכל השבת ה"ז בכלל האיסור, אולם הרמב"ם והמאירי ס"ל דדוקא כשודאי שיהיו בטלים עד מוצ"ש ה"ז בכלל האיסור ולא היכא דמספק"ל בזה, ולכן בי' דהכא ה"ט דמתבטל מדאסור משום "סחיטה" דהוי ודאי שיתבטל עד מוצ"ש, ולא כש"כ הרשב"א דהוי ספק שמא לא תעלה וכו'. אך לכו"ע כשודאי שתתבטל רק לפי שעה י"ל דאינו בכלל האיסור, והבן בס"ד. [וע"ע החת"ס לעיל (מב:) בד"ה אין נותנין וכו' בזה].
