סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"

ביאור הדמיון דש"ק לכלה ולמלכה

שבת קיט ע"א


ר' חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא אמר בואו ונצא לקראת שבת המלכה ר' ינאי לביש מאניה וכו' ואמר בואי כלה בואי כלה. וכעי"ז יעוי' בפ"ג דב"ק (לב:) דא"ר חנינא בואו ונצא לקראת כלה מלכתא וכו' רבי ינאי מתעטף וקאי ואמר בואי כלה בואי כלה.

ויל"ע אמאי דימה ר"ח את הש"ק לכלה ולמלכה ור' ינאי דימהו רק לכלה, וכן מהו הדמיון בזה, וכן יל"ע בדכפל ל"בואי כלה".

ויל"פ, דהנה ה"כלה" הוי משל לדבר "חביב ומשמח" וכדפירש"י הכא דאמר ר"י בואי כלה דהכי קרי ליה לשביתת שבת מתוך חביבות יעו"ש. ומשא"כ "מלך" הוי משל לדבר חשוב ולדבר המעורר "מורא ופחד" וכדאיתא ברפ"ב דכתובות (יז.) ובספ"ז דסוטה (מא:) ובפ"ק דקידושין (לב:) ועוד דשום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ע"ש, וכן עי' באבות (פ"ג) וברפ"ג דע"ז (ד.) דאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, וא"כ יל"פ דזהו דאמרו ר"ח ור"י, דר' חנינא דימה הש"ק לכלה ומלכה לרמז ל"חביבות" בשבת ואף ל"פחד" בשבת שיש להזהר ולפחד שמא יכשל באיזה לאו או לא יכבדו כראוי, ואילו ר' ינאי דימהו רק לכלה דאיהו הסתכל רק על החביבות שבו ועל השמחה שיש בקיומו ובשמירתו ולא הסתכל כ"כ על הפחד שיש בזה פן יכשל וכו' אלא העיקר אצלו היה "השמחה והחביבות" דש"ק ולכן אף כפל ל"בואי כלה" להדגיש גודל חביבותו לש"ק, ומשא"כ ר"ח הסתכל גם על ה"חביבות" וגם על ה"פחד" בשמירתו וזהו שדימהו לכלה ומלכה, ודו"ק בס"ד. [ועד"ז אשכחן בשו"ת חות יאיר תשובה קנב' (והובא בסוף ספר חפץ חיים) גבי ר' זירא ור' אבהו דביאר לאופן עבודתם בקודש כעי"ז ע"ש].

וכן יל"פ דר' חנינא לשיטתו בירושלמי בשבת (ספט"ו) דכ' אמר ר' חנינא מדוחק התירו בשאילת שלום בשבת [והובא בתוס' שם (קיג:) ע"ש], ויל"פ דלכן בדוחק התירו משום דיש לפחד ולחוש דע"י שיאמר שלום לחבירו יבוא לריבוי דברים בטלים בש"ק, וכשיטתיה שיש "לפחד" מכל חשש מזילזול בכבוד שבת, ודו"ק. אולם מהתם לא מוכח, דאפשר דבדוחק התירו וכו' משום דאף דיבור מועט כזה ראוי היה מעט בשבת וכדפי' בפנ"מ שם וכן ע"ש בקה"ע ודו"ק, וכן יעוי' באגרת הגר"א בזה, ועמש"כ בס"ד בקונטרס ודבר דבר בזה, ואכמ"ל בזה. אולם יל"פ דר"ח לשיטתו בפ"ק לעיל (יב:) דכ' דא"ר חנינא בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת, ופירש"י מפני שמצטער ע"ש, וברבינו חננאל פי' באופ"א וז"ל, משום דחיישי' שמא יבקש עליו רחמים בצרה ובצעקה, עכ"ל ע"ש. והיינו כשיטתיה שחשש מכל נידנוד עבירה ובפרט דחילול שבת ולכן "בקושי התירו" לקיים מצ"ע דב"ח וניחום אבלים בש"ק, פן יבוא "להצטער" מתוך שיתפלל על החולה ויבטל מצ"ע ד"עונג שבת". וכן בניחום אבלים צ"ל שחיישי' שיצטער בזה ואע"פ שאין שייך בזה "תפילה", ודו"ק.

וה"נ חזינן בפ"ח דב"ק (פז.) ובקידושין (לא.) דכ' דא"ר חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, וכ' תוס' בקידושין שם דהיינו טעמא דגדול המצווה דמי שמצווה ועושה עדיף לפי שדואג ומצטער יותר פן יעבור ממי שאינו מצווה שיש לו פת בסלו שאם ירצה יניח עכ"ל יעו"ש, והיינו ר"ח כשיטתיה שמי שמצווה על הדבר יש על הדבר יש לו לירא ולפחד וכו'. אך לא כן ר' ינאי דס"ל דהעיקר הוא לשמוח על שמצווה ע"ז ולא לפחד דמן הסתם לא יכשל בזה וע"כ דצריך לשמוח על שזוכה לקיים המצוה. ועי' לעיל (פו:) דישראל דדאיגי במצות חביל גופייהו, ופירש"י דדואגים לקיים מצות וחרדים בדבר ומתוך דאגה מתחממים וכו' עכ"ל, ודבר פשוט הוא דצריך לדאוג ע"ז וכו' מ"מ העיקר אצל ר' ינאי היתה השמחה בקיומו ובמה שמצווה ע"ז אך ודאי שאף איהו פחד ודאג ע"ז אך בטל אגב גודל שמחתו בקיומו.

וכן יעוי' בפ"ק דע"ז (יז.) דכ' דר' חנינא ור' יונתן הלכו בדרך ובאו לפרשת דרכים שהיו שהיו ב' שבילים אחד פתוח לפתח עכו"ם ואחד פתוח לפתח דזונות ואמר א' לחבריה ניזיל בפתח עכו"ם דהא שחטו ליצה"ר דעכו"ם, אמר ליה אידך לחבריה ניזיל בפתח הזונות ונכוף יצרינו ונקבל ע"ז שכר וכו' יעו"ש. ולהנ"ל י"ל דר' חנינא הוא שאמר דניזיל בפתח דע"ז שכן פחד וחרד תמיד פן יכשל ולכן לא רצה להכנס לנסיון פן לא יעמוד בו, ומשא"כ ר' יונתן סבר כר' ינאי דאדרבה יש לשמוח על כל מצוה ונסיון הבא לידך שכן עי"ז יתרבה שכרו טובא ואף יתעלה עי"ז ולכן אמר דנילך בפתח הזונות שע"ז היצה"ר מתגבר ומשתדל וע"י שנתגבר ונעמוד בנסיון יתרבה שכרינו לאין ערוך. ופשוט שידעו בנפשם שיוכלו לעמוד בזה, ודו"ק בס"ד.

ויעוי' בסנהדרין (קז.) דאר"י אמר רב דלעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון שהרי דוד המלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל וכו' ע"ש, וא"כ יל"ע היאך הכניסו עצמם לידי ניסיון הא לעולם אל יביא וכו' ואטו היה להם "הבטחה" שלא יכשלו בזה, ויעוי' בספ"ד דקידושין (פא.) בעובדא עם ר' עמרם חסידא ור' מאיר ור' עקיבא שכמעט ונכשלו בדבר עבירה יעו"ש, וכן איתא בכתובות (יג:) ועוד דאין אפוטרופוס לעריות וא"כ היאך הלכו לשם. ושמא מדהלכו ביחד דאחד ישמור על חבירו וא"כ לא נחשב "נסיון". אולם בדאמר דנילך שם ונכוף יצרינו ונקבל שכר ע"כ דהוי "נסיון" דאל"כ לא יקבלו ע"ז שכר יותר מאשר אם היו הולכים בפתח דע"ז וא"כ יל"ע כנ"ל. ואפשר דמדהיו עוסקים בתורה וכדא"ל מזימה תשמור עלך וכו' ע"ש וברש"י דע"י עסק התורה ינצל מזימה ולכן לא הוי בגדר "נסיון" ומ"מ יקבלו שכר גדול ע"ז על שלא נכשלו בחטא דהא מהשתדלותם ניצלו מחטא דע"י התעסקותם בד"ת ניצלו מזה ד"מכוחם" הוי. וכן יעו"ש בע"ז בח"א מהרש"א בזה, ודו"ק.

אולם צ"ע בח"א מהרש"א בע"ז שם שכתב דהא דהסיקו לילך בפתח של זונות ולא בפתח דעכו"ם משום דאיתא בברכות (סא.) דאחורי אשה ולא אחורי עכו"ם דמוטב ליכנס לספק דזנות מספק דע"ז דחמיר טפי עכ"ד יעו"ש. והוא תמוה לענ"ד, דבגמ' כ' דא"ל ניזיל בפתח זונות שע"י שנכוף יצרינו נקבל שכר טפי ולא משום האי דינא דאחורי אשה וכו', וצ"ע. ואכן יל"ע אמאי לא א"ל דניזיל להתם משום הדין דאחורי אשה וכו', וכן יל"ע אמאי אמר חבירו דניזיל בפתח העכו"ם הא כ' דאחורי אשה ולא אחורי עכו"ם, ואפשר דאכן פליג על ר' יוחנן ולא ס"ל ד"אחורי אשה" וכו' אלא ס"ל דלא אזלי' בתר "הקל" אלא בתר העבירה שנראה שיוכל יותר להתגבר עליו וזהו דאמר דנילך בפתח ע"ז "דנכיס יצריה" וא"כ הוי פחות "נסיון" מפתח הזנות, וחבריה השיבו דאדרבה לכן נילך בפתח הזונות שעי"ז נקבל יותר שכר ולא השיבו דנילך לשם משום דאר"י אחורי אשה וכו' דהא ידע דחבירו לא ס"ל דהולכים בתר הקל ולכן הוצרך לטעם דבזה יש קבלת שכר יותר, ודו"ק בזה. וא"כ אף ל"ק כ"כ הח"א, דאפשר דאכן חבירו ס"ל לאחורי אשה וכו' ורק אמר לטעם דריבוי השכר בזה כדי לשכנע לחבירו דלא ס"ל לר"י אך איהו לא פליג ע"ז. ועדיין יל"ע בדכ' דלכן הלכו בפתח הזונות, דבגמ' בפשטות לא משמע כן.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר