מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
אם עונג שבת חיובו מה"ת או מדברי קבלה
שבת קיח ע"א
א"ר יוחנן משום ר' יוסי כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים שנא' אז תתענג וגו'. א"ר יהודה אמר רב כל המענג את השבת נותנין לו משאלות ליבו שנא' והתענג על ה' וגו', עונג זה איני יודע מהו, כשהוא אומר וקראת לשבת עונג הוי אומר זה עונג שבת וכו'.
[א]
ויל"ע אי חיובו "מדאורייתא" או "מדברי קבלה". ויעוי' ברמב"ם ברפ"ל דשבת ה"א שכ' בזה"ל, ארבעה דברים נאמרו בשבת שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים והן מפורשין ע"י הנביאין, שבתורה זכור ושמור, ושנתפרשו ע"י הנביאים כבוד ועונג שנא' וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד, עכ"ל ע"ש. וא"כ מבואר לכאו' דמצותו רק "מדברי קבלה" ולא מה"ת.
אולם יעוי' ברמב"ן בפ' אמור עה"פ מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש וגו' (פכ"ג פ"ב) שכ' וז"ל, והזכיר שבת במועדי ה' אשר תקראו אותם "מקראי קודש", שגם הוא יום מועד ונקרא אותו מקרא קודש וכו' שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלקים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפילה והלל לקל בכסות נקיה ולעשות אותו יום משתה ושמחה כמו שנא' בקבלה לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם וכו', עכ"ל הרמב"ן יעו"ש. וא"כ מדס"ל דשבת ה"ה בכלל "מקרא קודש" ועל כן צריך לעשותו "יום משתה ושמחה" "ולהתענג" בו ע"כ דס"ל דהוי מה"ת ונכלל בדכ' שם (פ"ג) וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש וגו' דצריך להתענג בו ולא רק להשמר שלא לעשות "מלאכה". וכן יעוי' במשנ"ב בר"ה שבת (סי' רמב' סק"א) דדייק ברמב"ן הנ"ל דע"כ דס"ל דהוי מה"ת מדס"ל דהוי בכלל "מקרא קודש" וכו'. ועש"ע בשעה"צ (אות א') שציין לספר החינוך (מצוה רצז') ולב"י (סימן תפז') דס"ל דהוי רק "מדברי סופרים" ולא מה"ת וכו', עכ"ד ע"ש. אולם כעת לא מצאתיו בחינוך ובב"י שם דדיברו בזה וצ"ע. וכן לא ידעתי מ"ט התעלם רבינו הח"ח מדברי הרמב"ם ברפ"ל שם שכ' להדיא דהוי רק "מדברי סופרים", ודלא כש"כ הרמב"ן.
וה"נ ס"ל ליראים דהוי מה"ת, דיעו"ש (סימן צט') [והובא בב"ח בסי' רמב' (ס"ה) ע"ש, ובחת"ס בפ"ב (כה:), ובגליוני הש"ס לגרי"ע ז"ל הכא בדקי"ח.] בדכ' במצות "עונג שבת" בזה"ל, מצות עונג שבת הילכתא גמירי לה ואתא ישעיה ואסמכיה אקרא דכ' וקראת לשבת עונג וכו', עכ"ל יעו"ש. ונר' דאזיל היראים לשיטתיה דס"ל שם (סימן קב') במלאכת מכבה דהאיסור ד"ממצוא חפציך" ודבר דבר" הילכתא גמירי לה ואתא ישעיה ואסמכיה אקרא יעו"ש [והובא ג"כ בגה"ש לעיל (קיג.) ע"ש], והיינו לשיטתיה דס"ל דמש"כ ברישא דהפסוק "וקראת" וגו' הוי מה"ת, ולפי"ז ע"כ דאף מש"כ בסיפא "ממצוא" וגו' הוי מה"ת, וכש"נ. וה"נ ס"ל לב"ח דהוי מה"ת, דיעו"ש בר"ה שבת (ר"ס רמב') שכ' הב"ח בזה"ל, נראה דלפי דבשבת איכא ב' מצות, א' מצות עשה לקדש את השבת כמ"ש זכור את יום השבת לקדשו ודחז"ל זכרהו על היין ובכלל זה לענגו וכמ"ש ישעיה (נח', יג') וקראת לשבת עונג, ב' שלא לעשות כל מלאכה, וכו', עכ"ל הב"ח יעו"ש. וא"כ מדס"ל דכלול במצ"ע ד"זכירה" דהוי מה"ת ע"כ דס"ל כהרמב"ן ודעימיה דמצ"ע דעונג הוי מה"ת. אולם לרמב"ן נר' דלא כלול במצ"ע דזכירה כלל, כ"א נלמד מדכ' בפ' אמור שם דשבת הוי "מקרא קודש" וכו', וכש"נ. ועכ"פ תרווייהו ס"ל דהוי מה"ת.
[ב]
ונר' דה"נ ס"ל לתוס' דהוי מה"ת, דיעוי' לקמן (קנ.) דא"ר יוחנן ממצוא חפציך ודבר דבר, דיבור אסור הרהור מותר, ויעו"ש בתוס' בד"ה ודיבור וכו' דס"ל דדיבור אסור מה"ת, וא"כ זהו דמק' הגמ' "ודיבור מי אסור" [בתמיה] והא חשבונות של מצוה מותר וכו' יעו"ש. וא"כ נר' דמדס"ל לתוס' דמש"כ בסיפא דהאי קרא "ודבר דבר" שאסור לדבר בעניני מו"מ בש"ק הוי מה"ת, דע"כ דהאיסור לדבר בשבת בעניני משא ומתן בעסקיו וכו' אסור מה"ת ואע"פ שפסוק זה ד"ודבר דבר" כ' בנ"ך בישעיה (נח', יג') ולא בתורה, א"כ ע"כ דס"ל דאף "עונג שבת" הוי מה"ת, דהא כולהו בחדא מחטא מחתינהו דבתחילת הפסוק כ' אם תשיב וגו' "וקראת לשבת עונג" וגו' ואח"כ כ' וכיבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפציך "ודבר דבר", ואח"כ (בפי"ד) כ' אז תתענג על ה' וגו' והאכלתיך נחלת יעקב וגו', והיינו השכר על מצות עונג שבת כדאי' בגמ' הכא, וא"כ נר' ודאי דמדס"ל לתוס' דמש"כ בסיפא דהאי קרא "ודבר דבר" שאסור לדבר בעניני מו"מ בש"ק הוי מה"ת, דע"כ דאף מש"כ ברישא דהאי קרא "להתענג" בשבת הוי מה"ת, וכדס"ל לרמב"ן, ודו"ק. וכן יעוי' בביה"ל (בסי' תקכט') בד"ה לכבדו וכו' שכ' עד"ז דמדס"ל לרמב"ם דהרישא איירי אף על יו"ט דע"כ דאף הסיפא איירי על יו"ט שאסור בדיבור מו"מ וכו' ע"ש. וכן עמש"כ בס"ד בנופת צופים עמ"ס פסחים (סח:) גבי עונג ביו"ט, ובקונטרס ודבר דבר בזה, ואכמ"ל.
מביא לרעק"א דס"ל דודאי איסורו רק מדרבנן
אולם יעוי' בשו"ת רעק"א ח"א [תשובה יז'] שכ' בזה"ל, והנה חד מחבריא אמר על קושייתי בהר"ן הנ"ל מסוגיא דשבת, דמדברי תוס' שם ד"ה ודבור אסור וכו' משמע דאיסור דאורייתא הוא, אלא דמדברי תוס' שבת (קכא.) לא משמע הכי, וא"כ דברי תוס' סתרי אהדדי, עכ"ד. והשבתי, אף דמרש"י במתני' (קנ.) הכי משמע דפי' הטעם דשכירות פועלים דאסור משום ממצוא חפציך, וכן מבואר ג"כ בפ' משילין (לז.) דפירש"י שם בטעם הא' דמקח וממכר אסור משום ממצוא חפציך ומשמע דהתם הוי דאורייתא מדלא הוקשה שם לרש"י דהוי גזירה לגזירה רק לטעם הב' דשמא יכתוב עיי"ש. אולם באמת לא זכיתי להבין, דהא מבואר בסוגיא דאמירה לנכרי לשכור פועלים אסור משום אמירה לעכו"ם שבות, ולמ"ל האי טעמא הא בלא"ה אסור משום ממצוא חפציך וכו' וכו', אלא ודאי נר' כטעם הב' דרש"י שם דאסור משום שמא יכתוב וכו'. ולפי"ז ממילא נתברר מדברינו דאמירה לעכו"ם לשכור לו פועלים למחר אינו אסור מדאורייתא וכו', ולפי"ז מש"כ תוס' הנ"ל ודבור מדאורייתא אסור, ע"כ כוונתם כיון שיש בו לתא דאורייתא א"כ לא הו"ל להקל בשביל מצוה, אבל באמת אין כוונתם דאסור מדאורייתא דלענין דאורייתא לא ידעתי הפרש בין אומר לו לשמור וכו', ולדעתי א"א לנטות מדרך הזה בשום אופן, וא"כ מיושבים דברי התוס' שם (קכא.) ואין כאן סתירה, כן נלע"ד, ידידו, הק' עקיבא, עכ"ל מרן זצ"ל יעו"ש.
וא"כ לפי"ד רעק"א לא מוכח כלל בתוס' דס"ל דעונ"ש הוי מה"ת, ואדרבה, מדס"ל דהאיסור לדבר במו"מ הוי רק "מדרבנן" ע"כ דגם הרישא דההיא קרא דעונג שבת הוי רק מדרבנן. אולם צע"ג מש"כ רעק"א דברור דכוונת תוס' דלאיסור דיבור במו"מ איכא רק "לתא דאורייתא" אך לא דהוי ממש איסור דאורייתא וכו' ע"ש, דהא ביראים מפורש להדיא דלא כדבריו שכ' דאיסורו הוי הלכה למשה מסיני ולא רק "לתא דרבנן", וא"כ מה יענה בתריה דרבינו הרא"ם בעל היראים. ועוד צ"ע מדברי רבינו הרמב"ן ז"ל והב"ח ז"ל דס"ל דעונג שבת הוי מה"ת, ולפי"ז ע"כ דס"ל דהאיסור דדיבור הוי ג"כ מה"ת, וא"כ צ"ע ברעק"א.
מביא לחת"ס דס"ל בדעת הרמב"ם דהוי מה"ת
[ג]
ונר' דאף הרמב"ם ס"ל דאיסורו מה"ת, ולא כש"כ לעיל דס"ל דהוי רק מדברי קבלה או מדרבנן. דהנה יעוי' ברמב"ם ברפ"א דאישות ה"ב שכ' דהאשה נקנית בכסף או בשטר או בביאה, בביאה ובשטר מהתורה, ובכסף מדברי סופרים, ויעו"ש בכס"מ שתמה איך כ' דהכסף מד"ס הא למדוהו מקיחה קיחה בג"ש משדה עפרון וכל דבר הנלמד בא' מיג' מדות הוי דבר תורה, אלא הבי' דקרא "דברי סופרים" לדבר שהוא דאורייתא אלא "שאינו מפורש בתורה", כלומר דבר שאילולא שקבלו "סופרים" והיינו חז"ל לפירוש וכוונת הפסוק לא היינו מבינים אותו כך, וכן מבואר בסנהדרין (פח.) שכ' חומר בד"ס מד"ת וכו', וע"כ דזהו ד"ס כל שאינו מפורש בתורה אע"פ שהוא מקובל "מסיני" והוא דבר תורה וממיתין ועונשין עליו וכו', עכ"ד הכס"מ. וכן יעו"ש במג"מ שכ' דכוונתו כש"כ הרמב"ם גופא בסהמ"צ (שורש השני) שהדברים שנדרשים בג"ש או בא' משאר היג' מידות נקראים דברי סופרים ולא דבר תורה, אך ה"ה בכלל תורה שבע"פ ונאמר למשה בסיני רק לא נכתב "בפירוש" בתורה כ"א בג"ש, ואינו "מתקנת חכמים" כ"א דינם ממש כדין תורה ולזה נקרא "דברי סופרים" וכו', עכ"ד המג"מ ע"ש. וכ"כ הלח"מ שם יעו"ש. וכ"כ הרמב"ם בפיה"מ למקואות (פ"ו מ"ז) יעו"ש.
וא"כ ה"נ יל"פ בדכ' הרמב"ם ברפ"ל שם כנ"ל דבאמת הכל מה"ת ומש"כ דשנים מדברי סופרים היינו דאינם מפורשים בתורה ורק הנביאים פירשוהו שכוונת ורצון התורה אף "לענג ולכבד" לשבת ולא שעיקרו מדברי קבלה ומדרבנן כ"א מה"ת רק קורהו כן מדאינם מפורשים בתורה, ומשא"כ "זכור ושמור" מפורשים בתורה שצריך "לזכור ולשמור" את השבת ולכן קורה להם "מן התורה", ודו"ק.
וכן יעוי' בחידושי החת"ס בשבת (קיא.) שכ' בזה"ל, הרמב"ם פ"ל דשבת כ' עונג שבת וכבודו הוא "מדברי סופרים" דכ' בישעיה וקראת לשבת עונג, ואין כוונתו שהוא מדברי רבנן או דברי קבלה כשמחת פורים, אלא הוא דאורייתא ממש נאמר בע"פ הלל"מ ואתא ישעיה ואסמכיה אקרא, דאל"ה שהיה הלכה למשה מסיני לא היה נביא רשאי לחדש דבר מעתה [וכלעיל בגמ' שם (קד.) ע"ש וש"נ], אע"כ הל"מ היא וקרי ליה מדברי סופרים כמו קידושי כסף שממיתין עליהם ורמב"ם [ברפ"א דאישות] קורא להו מד"ס כידוע, ומשו"ה פסק רמב"ם פ"א דשבועות דהנשבע להתענות בשבת הו"ל שבועת שוא וכו' משום דעינוי שבת איסור דאורייתא כנ"ל וכו' וכן פסק בה' נדרים (פ"ג ה"ט) דנדר לצום בשבת צריך לקיים נדרו וכו' וע"ש בכס"מ וכו', עכ"ל החת"ס יעו"ש. והוא כש"נ בס"ד. וכן יעוי' בשו"ת חת"ס חאו"ח (תשובה קסח') דהביא לדבריו הנ"ל ע"ש. וכן יעוי' בשו"ת הרשב"א ח"א (תשובה תריד') שכ' דדעת הרמב"ם נר' דס"ל שאסור להתענות מה"ת, וה"ט מדאמרי' בברכות (מט:) אלא מעתה שבתות ויו"ט דע"כ אכיל ה"נ, אלמא בשבתות צריך לאכול פת מה"ת וכו', וזהו דס"ל לרמב"ם בפ"א דשבועות ה"ו דהנשבע להתענות בשבת לוקה משום "שבועת שוא" וכו', עכ"ד ע"ש. והוא כש"כ החת"ס. אולם לא דייק כנ"ל מדכ' הר"מ דהוי "מדברי סופרים" דהיינו מה"ת כש"נ. ועכ"פ למש"נ ע"כ צ"ל דמש"כ הרמב"ם ד"עונג שבת" הוי מדברי סופרים היינו מה"ת, ודו"ק.
אולם יל"ע ברשב"א, דאפשר דס"ל לר"מ דאיסורו רק "מדברי קבלה" ולא מה"ת וכנלמד מדכ' בישעיה "וקראת לשבת עונג", וה"ט דס"ל דאין שבועה חלה על ביטול עונג שבת מדחיובו ומצותו מד"ק דנחשב כדאורייתא וספיקו "לחומרא" כדס"ל לרמב"ם גופא בפ"א דמגילה הי"א ע"ש, וכן יעוי' בר"ן בפ"ק דמגילה (ה:) ובטורי אבן שם, ולא דהוי ממש מה"ת, וא"כ נהי די"ל דאין איסורו "מדרבנן" שכן ע"ז חל שבועה לבטלו מ"מ עונג שבת איסורו ומצותו מד"ק ולכן לא חל שבועה ע"ז אך מנלן דהוי ממש מה"ת, ויל"ע. ועכ"פ למאי דס"ל לרשב"א בדעת הרמב"ם דהוי מה"ת, ע"כ דמש"כ ברפ"ל שם דעונג שבת הוי מדברי סופרים היינו מה"ת, וכש"נ בס"ד, ודו"ק.
מביא למנ"ח ולשו"ע הגר"ז דס"ל בדעת הרמב"ם דהוי מדברי קבלה
אולם יעוי' במנ"ח [מצוה שא' אות ז' בסופו] בד"ה ובזה נתיישב וכו' שכ' דהאיסור דתענית בשבת ויו"ט וכן מצות "עונג שבת" הוי מדברי קבלה כמבואר ברמב"ם ברפ"ל דשבת וכו', עכ"ד המנ"ח ע"ש. וכן יעוי' בשו"ע "הרב" דהגרש"ז זצ"ל בר"ה שבת (סי' רמב') ובקונטרס אחרון דלמד בפשיטות בדעת הרמב"ם שם שכ' דעונג שבת הוי "מדברי סופרים", דהוי מצוה דרבנן בעלמא, יעו"ש. וכדס"ל למנ"ח, ודלא כדס"ל לחת"ס בזה. אולם צ"ע מדברי הרשב"א שכ' דדעת הרמב"ם דהוי מדאורייתא, וכן יל"ע מדכ' הר"מ דהוי מד"ס, דשפיר אפ"ל דס"ל דהוי מה"ת, ומהו דפשיטא ליה למנ"ח דס"ל דאינו מה"ת, ויל"ע. אולם מדס"ל לר"מ דהנשבע ע"ז לא חלה שבועה ע"ז כ"א הוי "שבועת שוא" ל"ק, די"ל דה"ט מדהוי מד"ק דגם ע"ז אין שבועה חלה, ודו"ק. אולם אכתי יל"ע הא אינו "מפורש בתורה" שאני, וכש"כ הר"ן בפ"ק דנדרים (ח.) יעו"ש, וא"כ יל"ע מה בכך דהוי מה"ת כש"כ הרשב"א והחת"ס, וצ"ל דלא ס"ל כוותיה דהר"ן בזה וס"ל דאף בכה"ג לא חל שבועה ע"ז. ובאמת צ"ב סברת הר"ן בזה מאי נפק"מ אי הוי "מפורש בתורה" או לא, וא"כ שפיר אפ"ל דלא ס"ל לרמב"ם כוותיה, ולק"מ. וא"כ לענינינו נראה, דמדכ' הרמב"ם דהוי "מדברי סופרים" שפיר י"ל דהוי ממש מה"ת, וצ"ע במנ"ח דס"ל בפשיטות דהוי מד"ק, ודו"ק.
ועכ"פ לפי"ז אפשר דה"ט דהח"ח שלא ציין בשה"צ שם לדברי הרמב"ם הנ"ל, די"ל דס"ל דלא מוכח אי ס"ל דהוי מה"ת או מדרבנן, דמדכ' דהוי "מדברי סופרים" משמע דהוי מדרבנן או מדברי קבלה, וכדס"ל למנ"ח, ומאידך י"ל דהוי מה"ת ממש וכדרכו דהרמב"ם לקרוא להלמ"מ שאינו מפורש בתורה "דברי סופרים", וכש"כ החת"ס והכס"מ ועוד, וא"כ ספוקי מספקא ליה לח"ח בזה ולכן לא ציין לרמב"ם בזה. אכן למעשה נר' ודאי דס"ל דהוי מה"ת, וכש"כ הרשב"א והחת"ס. וא"כ נמצא מבואר, דדעת הרמב"ם, והרמב"ן, והיראים, ותוס', והב"ח, והחת"ס דעונג שבת הוי מדאורייתא.
[ד]
וכן יעוי' בספר "חרדים" (פרק יד') שמנה למצות עשה מן התורה התלויות בושט ויעו"ש (באות ב' וג') שכ' דמצוה לאכול ולשתות בשבתות וביו"ט, וכן מצוה לאכול שלוש סעודות בשבת [ובזה לא כ' אף ליו"ט כלעיל, וע"כ דס"ל דנוהג ג"ס רק "בשבת" ולא ביו"ט, ודלא כדס"ל לרמב"ם בפ"ל דשבת ה"ט דחייבים בזה, ועמש"כ בס"ד לעיל (קיז:) בזה]. ואח"כ הביא החרדים לזוה"ק בפ' פיקודי המפליג במעלת "עונג שבת" שהמלאכים משגיחים ע"ז בהיכל "הזכות" וכו' וכו', עכ"ד יעו"ש. וא"כ מבואר דס"ל כנ"ל דהוי מה"ת.
אולם יל"ע, דיעו"ש לקמן (בפרק מז') שמנה למצות לא תעשה מדברי קבלה ומדברי סופרים התלויות בפה ובקנה, (ובאות כה', כו') שכ' שלא לדבר בדברי סחורה בשבת שנא' ממצוא חפציך, וכן שלא לדבר בו שיחה בטילה דכ' ודבר דבר וכו', עכ"ד ע"ש. וא"כ צ"ע דממה נפשך אי ס"ל דהנלמד מהרישא דהאי פסוק שכ' "וקראת לשבת עונג" הוי מה"ת ואסמכיה ישעיה אקרא, א"כ ה"נ צ"ל גבי הסיפא שכ' "ממצוא חפציך ודבר דבר" דג"כ הוי מה"ת ולא רק מד"ק, ומאידך אי ס"ל דהסיפא הוי מד"ק א"כ ע"כ דה"נ ברישא גבי עונג שבת, וכש"נ לעיל, ויל"ע. ושמא ס"ל לחרדים דרק ג' סעודות הוי מה"ת וה"ט מדנלמד בגמ' שבת (קיז:) מדכ' בשמות (טז', כה') ויאמר משה אכלוהו היום וגו' ולזה הוי מה"ת אך "תענוג" בעלמא אינו אלא מדרבנן או מד"ק ולא מה"ת. אולם מדהביא אח"כ לזוה"ק בענין "עונג שבת" בעלמא נר' דס"ל דכל עונ"ש הוי מה"ת ולא רק ג"ס, וא"כ יל"ע.
ושמא י"ל דס"ל דדוקא גבי "עונג שבת" צ"ל דהוי מה"ת, דהא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה כבגמ' לעיל (קד.), וכש"כ שם החת"ס, וא"כ א"א לומר דהוי מצוה שחידש ישעיה מעצמו כ"א צ"ל דהוי הלמ"מ. ומשא"כ גבי ממצוא חפציך וגו' דהוי רק איסור, אפשר דאכן הוי רק מד"ק ומדרבנן, דדוקא "מצוה" אין נביא רשאי "לחדש" אך "תקנות וסייגים ואיסורים" רשאים לחדש, וא"כ בזה שפיר י"ל דהוי רק "מדרבנן", וא"כ זהו דס"ל לחרדים דעונ"ש הוי מה"ת ומאידך ס"ל דהאיסור דמו"מ בשבת ודיבור של חול הוי רק מדרבנן, ודו"ק. ועפי"ז יש ליישב גם לרעק"א בדס"ל דע"כ דהאיסור ד"דיבור" אינו מה"ת, דלכאו' צ"ע מדברי הרמב"ן ודעימיה דס"ל דעונ"ש הוי מה"ת וא"כ ע"כ דהאיסור דמו"מ וכו' ג"כ הוי מה"ת וכו', וכש"כ לעיל, אולם להנ"ל לק"מ, די"ל דבאמת רק עונ"ש הוי מה"ת וה"ט דאין נביא רשאי וכו', אך ה"איסור" דמו"מ ודיבור אינו אלא מדרבנן, והבן בס"ד.
אולם מו"ר רה"י הגרבד"פ שליט"א אמר לי, דאף "דבר איסור" אין נביא רשאי "לחדש" ולא רק "מצות", ומה שמצינו שחז"ל "אסרו" הרבה דברים, הוי רק "גדרים וסייגים" לאיסור דאורייתא שלא ניכשל בהם וביד חז"ל לתקן כה"ג שלא ניכשל בזה, [וכבפ"ב דיבמות (כ.) במ' דאיסור "שניות" הוי "מדברי סופרים", ובגמ' (כא.) אמר רבא רמז לשניות מן התורה מנין שנא' כי את כל התועבות וכו', רב יהודה אמר מהכא ואיזן וחיקר תקן משלים הרבה, ואמר עולא אר"א קודם שבא שלמה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים וכו', א"ר אשי משל דר' אושעיא למה הדבר דומה לאדם משמר פרדס משמרו מבחוץ משתמר, משמרו מבפנים שלפניו משתמר שלאחריו אינו משתמר וכו' יעו"ש וברש"י], אולם איסורים חדשים לא חידשו חז"ל ואף נביא אינו רשאי לחדש, וא"כ ליכא למימר דה"ט דאיסור דיבור הוי רק מדרבנן דזה נביא יכול לחדש ומשא"כ עונ"ש אינו רשאי לחדש, וא"כ עדיין יל"ע כלעיל, עכ"ד רה"י שליט"א. ועוד יל"ע בזה, דאכתי כולהו בחדא מחטא מחתינהו ואיך יתכן דמש"כ ברישא דהפסוק והיינו מ"ע דעונ"ש הוי מה"ת ומש"כ בסיפא דהפסוק הוי רק מדרבנן, וא"כ צ"ע בחרדים וברעק"א בזה.
ויעוי' בברכ"י באו"ח (סי' ערב' ס"ט) שכ' דמדברי קבלה חייב בסעודה בליל שבת וכו' ע"ש, ונר' דהיינו מצ"ע ד"וקראת לשבת עונג", וס"ל בזה כוותיה דהמנ"ח והגר"ז בשו"ע דעונ"ש מצותו רק מד"ק ולא מה"ת. וכן יעוי' בערוה"ש בר"ה שבת שם (אות ו') שכ' וז"ל, ושכר שמירת שבת גדולה מאוד כמו שביארו הנביאים וחז"ל אמרו וכו' ועונג שבת היא מצות נביאים דכ' וקראת לשבת עונג וכו', עכ"ל יעו"ש. אולם צע"ג שכ' כן בפשיטות ונתעלמו מדברי הרמב"ן שם, והב"ח בטור שם, והיראים שם [והובא בב"ח במקומו שם], ודעימיה, דס"ל להדיא דהוי מה"ת הלמ"מ, וצ"ע.וכן יל"ע הא אין נביא רשאי לחדש דבר, וכש"כ החת"ס, וא"כ איך אפ"ל דמצותו "מדברי קבלה" ולא "מדאורייתא". וה"נ יל"ע במנ"ח ובגר"ז דס"ל הכי בדעת הרמב"ם דמצותו מד"ק.
אולם ע"ז י"ל ע"ד מש"כ הרוקח בפ' ואתחנן עה"פ לא תוסיפו על הדבר וגו' ולא תגרעו (ד', ב') וז"ל, לכך ב' ספרים (ויקרא ובמדבר) מסיימים אלה המצות (ויקרא כז', לד') אלה המצות (במדבר לו', יג'), בגימטריא "המצות תרי"ג" [דב' פעמים "אלה המצות" הוי בגי' "המצות תרי"ג" (1154)], אבל חנוכה ופורים שהוסיפו, מצאו סמך מן התורה, עכ"ל הרוקח יעו"ש. וא"כ ה"נ לענין עונ"ש דאכן אפ"ל דהוי מדרבנן או מדברי קבלה, ומ"מ היו רשאים "לחדשו" מדמצאו לזה סמך מן התורה, דהא כ' דשבת הוי מקרא קודש, וא"כ אפי' את"ל דלא מפורש בזה דצריך "לענגו" ודומיא דיו"ט וכש"כ הרמב"ן שם דמדנקרא כן ע"כ דהוי מה"ת, מ"מ שפיר אפ"ל דהוי סמך לעונ"ש, וא"כ שפיר ס"ל לחיד"א, ולמנ"ח, ולשו"ע הגר"ז ז"ל, ולערה"ש דהוי מה"ת, והבן בס"ד.
[ה]
וא"כ סוף דבר בס"ד, דדעת הרמב"ן בפ' אמור, והיראים, והב"ח, ותוס' בפכ"ג דשבת, והחרדים מהזוה"ק, והחת"ס בשבת, דמצות עונג שבת הוי מדאורייתא. אולם דעת המנ"ח והגר"ז בדעת הרמב"ם, והחיד"א, והערה"ש, דהוי רק מדברי קבלה.
