סקר
מסכת תמורה
קשה מאוד
קשה
ממוצעת
קלה


 

דיוק וחידוש ברש"י

מסכת שבת דף צו

 

עמוד א

רש"י ד"ה וסימן. דלא תיטעי למימר חד אמר כמוציא זית: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין כו'. ברייתא היא (מנחות קי.) והיא לך לסימן שאחד מן האמוראים ריבה לשער בגדול שבשלשתן ואחד ממעט לשער בקטן שבשלשתן ולא בבינוני כונס משקה ומוציא משקה ליכא למיטעי בהן לענין זרעים:      
יש שהגיהו כאן ברש"י מתניתין היא, ובאמת במנחות דף קי ע"א יש גם משנה וגם ברייתא כמו שיובא בהמשך, עוד דבר מעניין רש"י מוסיף את המילים ובלבד שיכוין כו' וצריך להבין מדוע הוסיף מילים אלו הרי כאן הובא עניין זה של אחד המרבה ואחד הממעיט רק כסימן, עוד נקודה קטנה בשולי הדברים מדוע בד"ה זה מסביר רש"י שבניקב כשיעור כונס משקה ומוציא משקה ליכא למיטעי בהן לענין זרעים, וכוונתו לומר דהרי יש עוד שני חורים קטנים יותר ולא נטעה בהם לענין זרעים ולכאורה דבר זה היה צ"ל בד"ה הקודם וסימן דלא תיטעי למימר חד אמר כמוציא זית, וכאן היו צריך רש"י להוסיף ובכונס משקה וכו' ליכא למיטעי,

ונראה לקיים הגירסה ברש"י ברייתא היא דכאן רש"י כיוון בדווקא על הברייתא, כי בכל המקומות הנוספים בגמרא שהובא עניין זה של אחד המרבה ואחד הממעיט, דובר על הרבה ומעט ולא על גדול וקטן כמו פה, והמשנה במנחות קי ע"א מתני' נאמר בעולת בהמה {ויקרא א-ט/יג/יז ??} אשה ריח ניחוח ובעולת עוף {ויקרא א-ט/יג/יז ??} אשה ריח ניחוח ובמנחה {ויקרא ב-ב/ט ??} אשה ריח ניחוח לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים: דברה על קרבנות בכללות, וכמו שרש"י מסביר (אמנם הרש"י הוא על דברי הברייתא – אבל ההסבר עולה לכאן ולכאן ויותר מתאים למשנה כמו שיובן בהמשך) אחד המרבה. להביא קרבנות: ובברייתא שהובא שם בגמרא תניא אמר רבי שמעון בן עזאי בוא וראה מה כתיב בפרשת קרבנות שלא נאמר בהן לא אל ולא אלהים אלא ה' שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק ונאמר בשור הגס {ויקרא א-ט/יג/יז ??} אשה ריח ניחוח ובעוף הדק {ויקרא א-ט/יג/יז ??} אשה ריח ניחוח ובמנחה {ויקרא ב-ב/ט ??} אשה ריח ניחוח לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים, מהברייתא אנחנו רואים ביתר בהירות ופירוט את העניין של גדול וקטן – שור הגס – עוף הדק, וע"כ כאן שהעיקר הוא לעשות סימן לגודל הנקב - מתאים יותר להביא את הברייתא,

ולחביבות הדברים נביא את כל המקומות הנוספים שהוזכר דבר זה בגמרא:
במסכת ברכות דף ה ע"ב רבי אליעזר חלש על לגביה רבי יוחנן חזא דהוה קא גני בבית אפל גלייה לדרעיה ונפל נהורא חזייה דהוה קא בכי ר' אליעזר א''ל אמאי קא בכית אי משום תורה דלא אפשת שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים, וברש"י אי משום תורה. שלא למדת הרבה כרצונך: אחד המרבה ואחד הממעיט. לענין קרבנות שנויה בשלהי מנחות (דף קי.) נאמר בעולת בהמה ריח ניחוח ובמנחה ריח ניחוח ללמדך שאחד המרבה וכו': כאן מדובר ריבוי תורה ומיעוט תורה הדגיש רש"י לענין קרבנות שנויה וכן בגמרא שנינו, ואינה כסימן אלא הן הן הדברים לגבי תורה ולגבי קרבנות, (ואף הציטוט שרש"י מביא הוא מלשון המשנה ולא הברייתא).

וכן בברכות דף יז ע"א מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה אני בריה וחברי בריה אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. וברש"י מרגלא בפומיה. דבר זה רגיל בפיו: אני. העוסק בתורה בריה אני וכן חברי עם הארץ בריה הוא: אני מלאכתי בעיר. כלומר נוחה מלאכתי ממלאכתו: מתגדר. מתגדל לתפוש אומנותי: ושמא תאמר. הדין עמו שאינו מתגדר במלאכתי שאילו היה תופס אומנותי לא היה לו לב פתוח להרבות בתורה כמותי והיה ממעיט ואין לו שכר: שנינו. שיש לו שכר לממעיט כמו למרבה: ובלבד שיכוין לבו לשמים. ואצל קרבנות הוא במנחות בסופה: גם כאן מדובר בריבוי תורה, וכאן רש"י מוסיף שנינו שיש לו שכר לממעיט כמו למרבה, ולכאורה רש"י למד זאת מהריח ניחוח שנאמר בכולם, והוי כעין שכר למקריב הקרבן שיש לקב"ה ניחוח מכך, וכך גם ללומד תורה כמה שהוא יכול ומכוין ליבו לשמים, ועל כן גם כאן לא נאמר בגמרא "וסימנך" כי איננו סימן אלא הן הן הדברים בקרבנות ולימוד התורה וכנ"ל .

ובמסכת יומא דף מב ע"א אמר ר' יוחנן פליגי בה ר''ש בן חלפתא ורבנן בפרה חד אמר משקל עשרה וחד אמר משקל שקל וסימניך אחד המרבה ואחד הממעיט וברש"י וסימן. שלא תטעה לומר שאחד היה אומר משקל שני סלעים משנה זו תהא לך סימן ששנינו (מנחות דף קי.) אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים בסימן זה תזכור לומר שהאחד נתן בה שיעור המרבה מכולן והאחד נתן בה שיעור וקא ממעט מכולן אבל שיעור בינוני לא הוזכר כאן: כאן מדובר גם כן על משקל הרבה ומעט והובאה המשנה כסימן וכן כתב רש"י - משנה זו תהא לך סימן.

ובמסכת שבועת ט"ו ע"א והתניא נאמר בעולת בהמה {ויקרא א-ט/יג/יז ??} אשה ריח ניחח בעולת העוף {ויקרא א-ט/יג/יז ??} אשה ריח ניחח במנחה {ויקרא ב-ב/ט ??} אשה ריח ניחח מלמד שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לאביו שבשמים, כאן הובאה המשנה לא כראיה ולא כסימן אלא כקושיא.

ולסיום נחזור לבאר דברי רש"י אצלנו שהוסיף את המשך הברייתא - ובלבד שיכוין, וזה תוספת סימן שמדובר בשיעור החורים לגבי הכשר זרעים, וכנאמר מאמין בחי עולמים וזורע, וכך מכוין הוא בזריעתו לאביו שבשמים, ומכאן שמדובר בנקב היכול להחשב כזריעה בקרקע, וע"כ רש"י המשיך שבנקב ככונס משקה ומוציא משקה איננו יכולים לטעות, כי הם חורים קטנים מאוד ואין יניקת הקרקע בכך.

הדרן עלך המצניע ששייך בדבר קטן - ופתח בזרע לדוגמא וסיים בכלי המוכשר לזרעים
ואחד הממעיט ואחד המרבה - ובאנו לפרק הזורק שלא שייך בדבר גדול כקרשים



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר