הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "ופליגא ד..."
שבת צז ע"א
מרשות היחיד לרשות היחיד כו'.
בעי רבה: למטה מעשרה פליגי, ובהא פליגי; דמר סבר: אמרינן קלוטה כמה שהונחה, ומר סבר: לא אמרינן קלוטה כמה שהונחה. אבל למעלה מעשרה - דברי הכל פטור, ולא ילפינן זורק ממושיט.
או דילמא: למעלה מעשרה פליגי, ובהא פליגי; דמר סבר: ילפינן זורק ממושיט, ומר סבר: לא ילפינן זורק ממושיט. אבל למטה מעשרה - דברי הכל חייב, מאי טעמא - קלוטה כמה שהונחה דמיא?
אמר רב יוסף: הא מילתא איבעיא ליה לרב חסדא, ופשטה ניהליה רב המנונא מהא: מרשות היחיד לרשות היחיד ועובר ברשות הרבים עצמה, רבי עקיבא מחייב, וחכמים פוטרים. מדקאמר ברשות הרבים עצמה - פשיטא למטה מעשרה פליגי. ובמאי? אילימא במעביר - למטה מעשרה הוא דמחייב, למעלה מעשרה לא מחייב?
והאמר רבי אלעזר: המוציא משוי למעלה מעשרה - חייב, שכן משא בני קהת! אלא לאו - בזורק, ולמטה מעשרה הוא דמחייב, למעלה מעשרה לא מחייב. שמע מינה: בקלוטה כמה שהונחה פליגי - שמע מינה.
ופליגא דרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: מחייב היה רבי עקיבא אפילו למעלה מעשרה. והאי דקתני רשות הרבים עצמה - להודיעך כחן דרבנן.
ופליגא דרב חלקיה בר טובי, דאמר רב חלקיה בר טובי: תוך שלשה - דברי הכל חייב, למעלה מעשרה - דברי הכל פטור, משלשה ועד עשרה - באנו למחלוקת רבי עקיבא ורבנן.
תניא נמי הכי: בתוך שלשה - דברי הכל חייב, למעלה מעשרה - אינו אלא משום שבות, ואם היו רשויות שלו - מותר. משלשה ועד עשרה - רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרין.
1.
רמב"ם הלכות שבת פרק יג הלכה טז:
הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע אף על פי שעבר החפץ באויר רה"ר ח פטור, והוא שיעבור למעלה משלשה טפחים
אבל אם עבר בפחות משלשה סמוך לארץ ונח על גבי משהו אף על פי שנעקר או נתגלגל ויצא החפץ לרה"י האחרת הרי הוא כמי שנשאר עומד ברה"ר ולפיכך חייב...
הרמב"ם פוסק כדעה האחרונה בסוגיה, כרב חלקיה בר טובי. והפסק הוא כחכמים ש"קלוטה לאו כמי שהונחה דמי" [ומסקנה זו מתאימה גם לקטע הקודם שנאמר בו "שמע מינה... שמע מינה"], כמו כן הפסק הוא, שחפץ שנמצא תוך שלושה טפחים נחשב כמונח מדין "לבוד".
2.
מגיד משנה הלכות שבת פרק יג הלכה טז:
[טז] הזורק מרה"י לרה"י וכו'. משנה פרק הזורק (שם שבת דף צ"ו) הזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע ר"ע מחייב וחכמים פוטרין ואמרו עלה במסקנא דגמ' (דף צ"ו)
אמר רב חלקיה תוך שלשה דברי הכל חייב
למעלה מי' ד"ה פטור
משלשה ועד י' מחלוקת
ותניא נמי הכי.
ושם באותו פרק אמר רבא תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו.
ופירש"י ז"ל דרב חלקיה סובר בתוך שלשה אפילו בלא הנחה כלל הרי הוא כמונח וחייב ופליגא דרבא
ופסק ר"ח ז"ל כרב חלקיה משום דתניא כוותיה ולזה הסכים הרמב"ן ז"ל
ויש פוסקים כרבא דהכי משמע סוגיין דהתם וזה דעת רבינו ז"ל:
הביטוי "ופליגא ד..." מופיע פעמיים בסוגייתנו. מסביר הרב קאפח ["כתבים", ב, עמוד 565], שהרמב"ם מכריע תמיד כאותו חכם שלפניו מופיע הביטוי "ופליגא ד...", ובסוגייתנו מדובר בחכם רב חלקיה בר טובי.
3.
אולם קצת קשה: שהרי אותו ביטוי מופיע גם לפני דעת רבי אלעזר, ואם נניח שאת הביטוי "ופליגא ד..." שיבץ "עורך התלמוד" בסוגיה כדי ללמדנו כמי הוא פוסק, כיצד יתכן שהביטוי מופיע לפני שני חכמים שונים [כמובן, מתוך הנחה ששני החכמים חלוקים ביניהם].
3.1
אומר על כך הרב קאפח: "משום שאתא ופליגא בתרא ואפקא מידי ופליגא קמא", כלומר, הוא מסביר שמתחשבים בביטוי "ופליגא ד..." האחרון, אבל לא עונה על שאלתנו לעיל בסעיף 3.
3.2
אולם, אם נניח שאת הביטוי "ופליגא ד..." אמרו בבית המדרש שבו נדונו הדברים וכוונת החכמים עצמם - בבית המדרש - היתה להכריע כך את ההלכה [כחכם שמוזכר אחרי הביטוי "ופליג ד..."], הרי שניתן לומר, שבסוגייתנו מדובר בשני בתי מדרש שונים [ואולי בתקופות שונות], והרמב"ם מכריע כאמורא האחרון [על פי הכלל שהרמב"ם מכריע כ"לשון אחרון"] משום שאת סדר הבאת הסוגיות קבע "עורך הגמרא" [רב אשי ורבינא].
