הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטוי: הוצאה והכנסה; סתמא דגמרא ורב אשי

שבת צו ע"א

גמרא. מכדי, זריקה תולדה דהוצאה היא, הוצאה גופה היכא כתיבא? - אמר רבי יוחנן: דאמר קרא +שמות לו+ ויצו משה ויעבירו קול במחנה. משה היכן הוה יתיב - במחנה לויה, ומחנה לויה רשות הרבים הואי, וקאמר להו לישראל: לא תפיקו ותיתו מרשות היחיד דידכו לרשות הרבים. וממאי דבשבת קאי, דילמא בחול קאי, ומשום דשלימא לא מלאכה? כדכתיב +שמות לו+ והמלאכה היתה דים וגו'. - גמר העברה העברה מיום הכפורים. כתיב הכא ויעבירו קול במחנה וכתיב התם +ויקרא כה+ והעברת שופר תרועה, מה להלן - ביום אסור, אף כאן - ביום אסור.
אשכחן הוצאה, הכנסה מנלן? סברא היא, מכדי מרשות לרשות הוא, מה לי אפוקי ומה לי עיולי?
מיהו, הוצאה - אב, הכנסה - תולדה. ומכדי, אהא מיחייב ואהא מיחייב, אמאי קרי לה האי אב ואמאי קרי לה האי תולדה? –
נפקא מינה: דאי עביד שתי אבות בהדי הדדי, אי נמי שתי תולדות בהדי הדדי - מיחייב תרתי, ואי עביד אב ותולדה דידיה - לא מיחייב אלא חדא. - ולרבי אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב, אמאי קרו לה אב ואמאי קרו לה תולדה? - הך דהואי במשכן חשיבא - קרי לה אב, הך דלא הואי במשכן חשיבא - לא קרי לה אב. אי נמי: הך דכתיבא - קרי אב, והאי דלא כתיבא - קרי תולדה. 

1.
רמב"ם הלכות שבת פרק יב הלכה ח:

הוצאה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכות היא, ואף על פי שדבר זה עם כל גופי תורה מפי משה מסיני נאמרו, הרי הוא אומר בתורה +שמות ל"ו+ איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא, הא למדת שההבאה מלאכה קורא אותה, וכן למדו מפי השמועה שהמעביר ברשות הרבים מתחלת ארבע לסוף ארבע הרי הוא כמוציא מרשות לרשות וחייב.

2.
מגיד משנה הלכות שבת פרק יב הלכה ח:

[ח] הוצאה מרשות וכו'. בכלל גדול (שם שבת דף ע"ג) גבי אבות מלאכות המוציא מרשות לרשות ובהזורק (שם שבת דף צ"ו:) מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא הוצאה גופא היכא כתיבא א"ר יוחנן דאמר קרא ויצו משה ויעבירו קול במחנה וכו'.
וכתב רבינו האי ז"ל דלא גרסי' היכא כתיבא וטעות הוא דמעיקרא לא אסתפק להו אלא מנלן דהויא מלאכה ומהדרינן משום דכתיב לא יעשו מלאכה ויכלא העם מהביא אלמא הבאה דהיינו הוצאה קרויה מלאכה וזה דעת רבינו. וכתב הרשב"א ז"ל והוא הנכון:
וכן למדו מפי וכו'. שם בהזורק מסקנא דגמרא כל ד' אמות ברה"ר גמרא גמירי לה:

3.
לחם משנה הלכות שבת פרק יב הלכה ח:

[ח] הוצאה והכנסה מרשות לרשות מלאכה מאבות היא וכו' והרי הוא כמוציא מרשות לרשות וחייב וכו'. בריש פרק הזורק (דף צ"ו ב) אמרו דהוצאה אב והכנסה תולדה ורבינו הזכירם כאחד דמשמע דכלם אב והוא תימה אלא שלא חש לבאר מפני שאין בזה חילוק לענין הדין שבין שיהיה אב כמו זומר בערך זורע או תולדה כמו מחבץ בערך בורר אם עשה שניהם כאחד אינו חייב אלא אחת כמו שכתב רבינו בפרק שביעי ואין לנו בזה אלא חילוף השמות ומה שהוצרכו בגמרא לומר שהיא תולדה הוא לומר שאינו אב אחד כמפרר ולא כאחת שיהיה חייב שנים אלא תולדה דידה וה"ה אב מעין דידה דלא איכפת לן לענין הדין וא"צ לבאר.

לפי פשט דברי הרמב"ם גם הכנסה מוגדרת כ"אב", אולם ה"לחם משנה" מסביר, שבאמת הרמב"ם מתכוון שהכנסה היא "תולדה", אלא שאין בזה נפקא מינה ולכן הרמב"ם לא הדגיש זאת!

3.1
אמנם יש אחרונים שסוברים שלפי הרמב"ם באמת הכנסה נחשבת כ"אב". והרמב"ם מסתמך בזה על מחלוקת סוגיות:

4.
מרכבת המשנה (חעלמא) הלכות שבת פרק יב הלכה ח:

[ח] הוצאה והכנסה וכו'. עיין בלח"מ ורבנו דחה זה מכח הא דאמרן בר"פ קמא דשבת אמר רב אשי תנא הוצאה הכנסה קרי ליה וגם רבינא מסיק דקתני יציאות ומפרש הכנסה לאלתר ואין דרך לשנות התולדה קודם האב ועיי"ש בתוספות ד"ה מי לא עסקינן
ורבנו לא ס"ל כתירוץ הריב"א אלא דבאמת הדר ביה רב אשי ממה דס"ד מעיקרא אבות מאי ניהו יציאות אלא דאף הכנסה אב
וסוגיא דהזורק נמי אזדא לפי הס"ד

הוא מסביר שהסוגיה בתחילת המסכת באמת סוברת שהכנסה היא "אב". וסוגייתנו - שסוברת שהכנסה היא "תולדה" - סוברת כהוה אמינא בתחילת המסכת.
ויוצא אפוא שהרמב"ם פוסק כסוגיה בתחילת המסכת.

5.
שו"ת רבי בצלאל אשכנזי סימן לח:

...והר"מ במז"ל לא חילק בין הכנסה דעני להכנסה דעשיר הילכך משמע דקא מפרש כהרמב"ן ז"ל ופסק כרב פפא דהא רב אשי ורבינא מריהו מפרשי למילתיה ודייקי ממתניתין כותיה משמע דכוותיה ס"ל ולהכי פסק ז"ל דהכנסה אב גמור כהוצאה כרב פפא והילכך מעתה כיון דשמעתין לא אתיא כרב פפא וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל דבשמעתין ס"ל דהכנסה תולדה לא מכרעא מילתא למימר דהרב ז"ל לא גריס בשמעתין וממאי דבשבת קאי וכו' עד אשכחן הוצאה וכו' דאיכא למימר דאיברא דשפיר גרסינן לה
ומיהו היינו למאן דס"ל הכנסה תולדה דאלמא בעי קרא להדיא להוצאה אבל הכנסה דלא איירי בה קרא להדיא קרויה תולדה ואמטו להכי שקיל וטרי בה גמרא וממאי דבשבת קאי וכו' לאשכוחי קרא דאיירי להדיא לאסור הוצאה בשבת ואף על גב דהויא במשכן משום דמלאכה גרועה היא וכמו שכתבו התוספות ז"ל בכמה דוכתי וכדכתבינא לעיל...

וגם דחיקא טובא לומר דרבינא ורב אשי דס"ל כרב פפא בריש מכילתין ואינהו נינהו מריהו שקלו וטרו הכא בשמעתין דלא כוותיהו ואמאי פשיטא ליה כולי האי בשמעתין למימר מיהו הוצאה אב הכנסה תולדה
ועוד לקמן נמי עלה הא דת"ר מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע רבי מחייב וכו' דפריך בפשיטות למימרא דמחייב רבי אתולדה במקום אב אי איתא דהכנסה אב גמור כהוצאה ושניהם אב אחד ומלאכה אחת כמו שכתב הרמב"ן ז"ל לדעת רב פפא הוה ליה לאקשויי לכ"ע ...

הוא טוען, שלא יתכן שרב אשי ורבינא סוברים כרב פפא בתחילת המסכת שהכנסה היא "אב" ואילו בסוגייתנו משמע שהכנסה מוגדרת רק כתולדה.

5.1
וב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד ז, מחדד וטוען שכוונתו לומר שסוגייתנו היא "סתמא דגמרא" [של רב אשי].

5.2
והמחבר הנ"ל מרחיב מאד את הדיון בפסק הרמב"ם ובסוגיית אב ותולדה, ובעניין המלאכות שהיו במשכן.

5.3
למדנו עיקרון מעניין [לפי דבריו]: "סתמא דגמרא" עדיפה על דברי אמוראים - אפילו אם האמוראים הם עורכי הגמרא עצמם - רב אשי ורבינא. ויש להסביר זאת בכך, שרב אשי ורבינא מלבד העובדה שהם היו בעלי דעה אישית ופרטית, הרי שיחד עם זה כשישבו לדון במסגרת תפקידם כ"עורכי הגמרא" הרי שהם ובית דינם היו מכריעים בענייני הש"ס באמצעות עריכת ה"סתמא דגמרא".