הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטוי: "סבירא לן"

שבת צה ע"א

תנו רבנן: החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת, המכבד, והמרבץ, והרודה חלות דבש, שגג בשבת - חייב חטאת, הזיד ביום טוב - לוקה ארבעים, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות.
... אמימר שרא זילחא במחוזא, אמר: טעמא מאי אמור רבנן - דילמא אתי לאשויי גומות, הכא ליכא גומות. רבא תוספאה אשכחיה לרבינא דקא מצטער מהבלא, ואמרי לה מר קשישא בריה דרבא אשכחיה לרב אשי דקא מצטער מהבלא, אמר ליה: לא סבר לה מר להא דתניא: הרוצה לרבץ את ביתו בשבת מביא עריבה מלאה מים ורוחץ פניו בזוית זו, ידיו בזוית זו, רגליו בזוית זו, ונמצא הבית מתרבץ מאליו. אמר ליה: לאו אדעתאי. תנא: אשה חכמה מרבצת ביתה בשבת. והאידנא דסבירא לן כרבי שמעון - שרי אפילו לכתחלה.

1.
רמב"ם הלכות שבת פרק כא הלכה ג:

נשים המשחקות באגוזים ושקדים וכיוצא בהן אסורות לשחק בהן בשבת שמא יבאו להשוות גומות,
ואסור ב לכבד את הקרקע שמא ישוה גומות אלא א"כ היה רצוף באבנים,

ומותר לזלף מים על גבי הקרקע ואינו חושש שמא ישוה גומות שהרי אינו מתכוין לכך,
אין סכין את הקרקע ואפילו היה רצוף באבנים ואין נופחין אותו ואין מדיחין אותו אפילו ביום טוב כל שכן בשבת, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא להשוות גומות בזמן שהוא עושה כן במקום שאינו רצוף.

2.
מגיד משנה הלכות שבת פרק כא הלכה ג:

... ונ"ל מדברי רבינו שהוא מפרש זלחא כיבוד וריבוץ ועיקר המלה הוא רבוץ אלא שאין דרך ריבוץ אלא אחר כיבוד ובשביל הכיבוד הוא שהתיר דוקא במחוזא שהיתה רצפת אבנים כל העיר כמו שפירשו ז"ל.
אבל מפני הריבוץ לא היה צריך לזה הטעם דודאי בכל גונא מותר כיון דקיי"ל כרבי שמעון והטעם שהמרבץ אינו מכוין להדביק עפר בגומא ולהשוות הבית אלא שלא יעלה אבק.
א"נ שאמימר לא התיר אלא ריבוץ ודוקא במחוזא שהיא רצפת אבנים ולדידן ריבוץ מותר בכל מקום וכיבוד דוקא בכעין מחוזא
וזה דעת רש"י ז"ל והתוספות שאין הכיבוד בכלל היתרא דר"ש
וכ"נ ממה שגזרו בכמה מקומות שמא יבא להשוות גומות אף על גב דהלכה כר"ש אבל הגאונים ובהלכות פסקו שהכיבוד מותר מדר"ש ולא חלקו כלל וזה דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל. וכתב הרשב"א ז"ל אף על פי שמזיז עפר וצרורות וקליפין האסורין לטלטל יראה לי שמותר מפני שהם לו כגרף של רעי עכ"ל. וכן נהגו במקומותינו:

הוא מסביר שהרמב"ם פוסק שריבוץ מותר לכתחילה כיון שהמרבץ אינו מתכוון להדביק עפר בגומא אלא רק כדי שלא יעלה אבק. והפסק הוא כרבי שמעון שסובר שפעולה שמוגדרת כ"אינו מתכוון" מותר לכתחילה. [מותר לכתחילה לעשות את פעולת הריבוץ אפילו אם בפועל ישווה גומות] ולכן מותר לרבץ אפילו על גבי הקרקע ולא רק במקומות המרוצפים.

3.
תוספות מסכת שבת דף צה עמוד א:

המכבד והמרבץ - תימה דע"כ מיירי דלא הוי פסיק רישיה שישוה הגומות דאי פסיק רישיה היכי שרי לקמן ר"ש לכתחילה הא מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות וכיון דלא הוי פסיק רישיה אמאי מחייב ר' אליעזר חטאת האמר בפ' אמר להם הממונה (יומא ד' לד:) גבי צירוף עששיות דדבר דאין מתכוין מותר לר' יהודה מן התורה דלא הוי מלאכת מחשבת
וי"ל דבהא פליגי דר' אליעזר סבר דהוי פסיק רישיה ורבנן סברי דלא הוי
והא דאמר והאידנא דסבירא לן כר' שמעון שרי לכתחלה אף על גב דאפשר דסבר ר"ש דהוי פסיק רישיה
מכל מקום הש"ס סבר כרבנן דלא הוי פסיק רישיה הילכך שרי לכתחלה כיון דקיימא לן כר"ש [עי' תוספות סנהדרין פה. ד"ה ור"ש].

התוס' מסביר את לשון הגמרא "והאידנא דסבירא לן כרבי שמעון - שרי אפילו לכתחלה", שמצד אחד מכריעים כרבנן נגד רבי אליעזר - וגם נגד רבי שמעון עצמו - שאין כאן "פסיק רישיה" [שבמקרה כזה כשאינו מתכוון אבל התוצאה האסורה תיעשה בוודאות - ובהכרח - גם רבי שמעון מחייב], אבל מצד שני פוסקים כרבי שמעון ש"אינו מתכוון" מותר.

4.
הלשון "והאידנא דסבירא לן" - ביטוי יחידאי בש"ס. הביטוי החלקי של "סבירא לן" מופיע כ 30 פעמים בש"ס. לפעמים ברור שמדובר בביטוי שנאמר על ידי אמוראים מסויימים בשעת הדיון בתלמוד, אולם נראה שבדרך כלל מדובר בדעה של "עורך התלמוד", כמו שתוס' אומר בסוגייתנו "הש"ס סבר כרבנן".

5.
בכל אופן בסוגייתנו מדובר בדבר יוצא דופן, וכפי שתוס' מסביר, מכיון שיש כאן פסיקת הלכה "מוזרה", שבמחלוקת אחת פוסקים כנגד רבי שמעון – שאין וודאות להשוואת גומות, וממילא לא מוגדר כ"פסיק רישיה" - אבל מצד שני כן פוסקים כאותו רבי שמעון - ברמת העיקרון היסודי - ש"אינו מתכוון" מותר [אם אין מצב של "פסיק רישיה"]. פסיקה מסוג זה מתאימה ל"עורך הגמרא" [או בלשון תוס' - הש"ס. אמנם, לפעמים הביטוי "הש"ס" בלשון הראשונים מכוון לאמוראים עצמם שדנו בעניין].