מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"

הלכתא למשיחא

שבת צו ע"ב

א"ר יהודה אמר שמואל מקושש מעביר ד"א ברה"ר הוה וכו', למאי נפק"מ לכדרב וכו', ואינו חייב על א' מהם וכו', ופירש"י מיתה יש בהן אחת שאינו נהרג עליה ולא פירש איזו היא, והשתא לר' יהודה אין זו העברה וכו', עכ"ל. וכן יעוי' לעיל בפ"ק (ו:) וברד"ה אינו חייב על וכו' שכ' דאחת יש בהן שאינו חייב עליה מיתה ולא פי' איזו הא וכו', עכ"ל ע"ש. והיינו דנפק"מ הוי לעתיד לבוא שיבנה ביהמ"ק וינהג ד' מיתות ב"ד כמקדם דיהיה זה נפק"מ למעשה אם "סוקלים" אדם על שהעביר ד"א ברה"ר וכו'.

אולם יל"ע דהא אף לעתיד לבוא לא יהיה זה נפק"מ למעשה, דיעוי' בפ"ה דסוכה (נב.) דדרש ר' יהודה לעתיד לבוא מביא הקב"ה ליצה"ר "ושוחטו" בפני הצדיקים ובפני הרשעים וכו' הללו בוכין והללו בוכין וכו' ואין יצה"ר "שולט" בהם וכו' ע"ש, וא"כ לפי"ז ע"כ דלע"ל לא יבוא אדם לידי חיוב "סקילה" והיינו ע"י שיחלל לש"ק "במזיד" ובעדים והתראה שכן לא יהיה יצה"ר כלל, ורק חיוב "חטאת" יהיה דאי"צ יצה"ר לזה וא"כ כל דדנה הגמ' בהאי מסכתא "שבת" אם חייב או פטור י"ל דהיינו לענין "חטאת" שיהיה נוגע לע"ל אולם חיוב "סקילה" לכאו' לא יהיה נוגע, וא"כ מהו שכ' דנפק"מ לכדרב וכו', ויל"ע.

וכן יעוי' בתוס' בפ"ז דסנהדרין (נא:) בד"ה הלכתא למשיחא וכו' שכ' בשם הר"ר חיים דלא פריך "הלכתא למשיחא" [בתמיה] אלא היכא דאיכא תרתי, חדא שהוא "למשיחא" וגם שעושה "איסורא", כיון דליכא נפק"מ אלא ע"י "איסור" א"כ אין לפסוק הלכה "למשיחא" וכו', עכ"ד. וכן יעוי' בתוס' בפ"ק דיומא (יג.) ד"ה הלכה וכו' שכ' כנ"ל בשם ר' חיים כהן דלא פריך הכי אלא היכא דאיכא תרתי לריעותא וכו' דהוי מילתא דלא שכיחא ולא הו"ל למיפסק הילכתא במילתא דלא שכיחא כלל, עכ"ד. והיינו כנ"ל דיהיו כולם צדיקים וכו', וכ"כ בת"י שם דה"ט מדיהיו כולם "צדיקים" וכו'.

אולם יל"ע בל' תוס' שם שכ' דכיון דאיכא תרתי א"כ מילתא "דלא שכיחא" היא, והיינו מדיהיו כולם צדיקים א"כ לא יחטאו, דהא לפי"ז נר' דלא יהיה שייך כלל ולא רק שלא יהיה "שכיח" דמשמע דיהיה עכ"פ נפק"מ למתי מעט, דלכאו' אם לא יהיה יצה"ר דע"כ דלא יהיה מושג של עבירה "במזיד" כלל ולא רק שלא יהיה "שכיח", ויל"ע. אולם י"ל דאכן יהיה שייך לחטא במזיד לשם שמים, דישכנע את עצמו שצריך לחלל לש"ק בכוונה תחילה וכגון שצריך לכתוב בריש גלי שפלוני "צדיק" גדול כדי שילמדו ממעשיו ואף בעיצומו דש"ק מותר ומצוה לכותבו, או איפכא שמצוה לפרסם שפלוני "רשע" שלא ילמדו ח"ו ממעשיו וכיו"ב, ודומיא דצלפחד גופא שחילל לש"ק לשם שמים כדי שיראוהו נסקל ועי"ז יתקיים "למען ישמעו וייראו", וזה י"ל שיהיה גם לע"ל. וכן י"ל שיכולים לבוא לחילול ש"ק ולשאר עבירות לע"ל במזיד מתוך הרגל דידוע דהרגל נעשה "טבע" ויהודי שהתרגל לחטוא רח"ל במזיד ובכוונה תחילה אפי' אם "ישחטו" את היצה"ר שלו ג"כ יכול להמשיך במעשיו הרעים. וא"כ י"ל דזהו שכ' תוס' דלא יהיה "שכיח" לע"ל שיחטאו, דמ"מ אינו מופקע שמועטים יחטאו, ודו"ק.

וא"כ נמצא מבואר בתוס' שם בסנהדרין דכשאיכא תרתי לריעותא אין לכ' נפק"מ "להלכה" כיון שאינו נפק"מ "למעשה". וא"כ יל"ע בגמ' הכא דדנה במה חטא המקושש ונפק"מ אי איכא ע"ז "מיתה" וכו', הא ליכא בזה נפק"מ "למעשה" כלל לא בזמן חז"ל ולא האידנא ולא לע"ל. וה"נ יל"ע בדאיתא בספ"ג דמכות (כג.) במשנה דא"ר חנניא בן גמליאל כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן, ובגמ' בע"ב אר"א בר אהבה אמר רב הלכה כר"ח בן גמליאל דחייבי כריתות שלקו וכו' יעו"ש. וצ"ע כנ"ל הא אינו נפק"מ למעשה כלל לא בזמן חז"ל שכבר בטל חיוב "מלקות" ולא בזה"ז ולא לע"ל שכן כולם יהיו "צדיקים" ולא יתחייבו מלקות דהוי על ל"ת שעובר ב"מזיד" וע"י עדים והתראה, וא"כ יל"ע כנ"ל. ואע"פ די"ל דפעמים יהיה נוגע למעשה לע"ל וכגון שיחטא "לשם שמים" וכיו"ב, מ"מ הוי רק מועטים ולא שכיח כלל, ונתבאר בתוס' דמדלא יהיה שכיח כלל אין לכ' ההלכה בזה לרוב מיעוטו, וא"כ יל"ע.

וכ"ז יל"ע לפי"ד ר' חיים ז"ל בתוס' הנ"ל. אולם למש"כ תוס' שם בסנהדרין וביומא דרק ר' יוסף פריך "הלכתא למשיחא" אבל הש"ס אינו חושש בדכ' נפק"מ להלכה לעתיד וכו' יעו"ש, לק"מ בגמ' הכא, שכן לאו ר' יוסף קאמר דנפק"מ בזה לכדרב וכו', ודו"ק. וכן לק"מ לתוס' בפ"ב דגיטין (יח.) בד"ה הנהו וכו' דהק' מ"ט כותבים זמן בגט לטעם דר' יוחנן דשמא יכפה על בת אחותו הא ליכא האידנא מיתה ב"ד, ותי' דבמהרה יבנה ביהמ"ק יעו"ש, והיינו דאחר שיבנה ביהמ"ק בקרוב אפשר שתיזנה ותתחייב מיתה וירצה בעלה לחפות עליה ולהצילה ממיתה וכו', ומבואר א"כ דס"ל דאף משיבנה ביהמ"ק יש לחוש שיעברו עבירות במזיד בעדים והתראה, ודלא כדס"ל לתוס' בסנהדרין וביומא דמשיבנה אין לחשוש לזה.

ואע"פ דס"ל לתוס' שם דפעמים אכן יעברו על עבירות ובמזיד כמדוייק מדכ' דלא יהיה "שכיח" וכו', מ"מ דחוק לומר דזהו מש"כ תוס' בגיטין דבמהרה יבנה ביהמ"ק ואז יהיה נפק"מ הזמן בגט מדיהיו "מועטים" ממש שיזנו במזיד, דמסתבר שלמועט שבמועט הללו לא יכתבו זמן בגט בזה"ז, וע"כ דס"ל לתוס' שיהיה קצת "שכיח" שיזנו במזיד רח"ל, ודו"ק. [וה"ט י"ל דס"ל לתוס' כוותיה דשמואל דס"ל בספ"ה דברכות (לד:) ובסנהדרין (צט.) ועוד, דאין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות ותו לא יעו"ש, וכ"כ הרמב"ם בפי"ב דמלכים ה"ב יעו"ש, וע"כ דס"ל דלא "ישחטו" ליצה"ר, וא"כ שפיר ס"ל דיש לחוש לע"ל לזנות "במזיד" וע"י עדים והתראה, דס"ל דהעיקר כוותיה דשמואל בזה, והבן בס"ד. ואכמ"ל בזה]. וא"כ לפי"ז ג"כ אתי שפיר הגמ' הכא דאמרי' דהוי נפק"מ לענין "מיתה", דאכן לע"ל יהיה נוגע למעשה, ודו"ק.

אכן לתוס' בסנהדרין וביומא צ"ל דה"ט דכ' לזה בגמ' ד"דרוש וקבל שכר" ואע"פ שאינו לא להלכה ולא למעשה, וכדתי' הגמ' בסנהדרין שם ובזבחים (מה.) ועוד דה"ט דכ' שם דהלכה כר' אלעזר וכו' יעו"ש.

אולם עדיין יל"ע בזה, דהנה יעוי' בפ"ק דחולין (יז.) דבעי ר' ירמיה אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו וכו', ופירש"י דדרוש וקבל שכר הוא שצריכין אנו לעמוד על האמת ואע"פ שכבר עבר, עכ"ל ע"ש. אולם יעו"ש ברא"ש (באות כג') שכ' וז"ל, בעי ר' ירמיה וכו', ופירש"י דרוש וקבל שכר הוא וכו', ולא נהירא לי, דדוקא למיסבר קראי דרשינן אע"פ שכבר עבר, אבל לקבוע בעיא בש"ס בדבר שאין בו צורך לא אשכחן, והכי אמרי' בפ"ק דיומא (ה:) כיצד הלבישן וכו', כיצד הלבישן [בתמיה] מאי דהוה הוה, אלא כיצד מלבישן לעתיד לבא, לע"ל לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהן, אלא כיצד מלבישן למיסבר קראי בצוואה כתיב וכו'. ונר' לי דנפק"מ בבעיא זו דר' ירמיה לאדם שאסר עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך וכו', עכ"ל הרא"ש יעו"ש. וכן יעוי' בספר "באר שבע" ברפ"א דתמיד (כו:) בד"ה איבעיא להו עליות ממש וכו', דתמה שם מאי קמיבעיא ליה דמאי נפק"מ מאי דהוה הוה, וליכא למימר ד"דרוש וקבל שכר", שהרי בפ"ק דיומא שם מוכח דדוקא "למיסבר קראי" דנים בזה אבל לקבוע בעיא בגמ' בדבר שאין בו צורך לא אשכחן וכו'. ואע"ג דבפ"ק דחולין (יז.) מצינו דבעי ר' ירמיה אברי בשר נחירה וכו' ופירש"י דדרוש וקבל שכר, כבר כ' עליו הרא"ש דלא נהירא, דדוקא למיסבר קראי דדרשי' כן וכו' וכמוכח בפ"ק דיומא (ה:) וכו', וצ"ע, עכ"ד הבא"ש יעו"ש.

וא"כ לפי דבריהם עדיין צ"ע בגמ' הכא מהו דדנה הגמ' באיזה מלאכה ליכא מיתת ב"ד, הא אינו נפק"מ "לדינא" ואף אינו ענין "למיסבר קראי". ושמא הוי נפק"מ לפרש לדכ' בר"פ ויקהל (לה', ב') ששת ימים תעשה מלאכה וגו' כל העושה בו מלאכה יומת, וזהו דדנה הגמ' באיזה מלאכה ליכא "מיתה", דצריך לידע ולהבין לכוונת התורה כל וגו' "יומת" באיזה מלאכות נאמר ובאיזה מלאכות לא נאמר, ועדיין יל"ע.

וכן יל"ע בדכ' תוס' בסנהדרין וביומא שם דרק ר' יוסף פריך אטו כותבים "הילכתא למשיחא" אולם הש"ס אינו חושש בדכ' נפק"מ להלכה לע"ל, דהא בפ"ק דיומא דפריך הש"ס סתמא "מאי דהוה הוה" וכו' והיינו דאטו כותבים נפק"מ לדינא לע"ל, ורק אי קאתי "למיסבר קראי" לק"מ. וא"כ מבואר דאף הש"ס מקשה כן ולא רק ר' יוסף, וא"כ צ"ע בתוס'.