הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: תיובתא
אמוראים: רב הונא ורב חסדא
שבת פב ע"א
היו לפניו צרור וחרס, רב הונא אמר: מקנח בצרור, ואין מקנח בחרס. ורב חסדא אמר: מקנח בחרס, ואין מקנח בצרור. מיתיבי: היו לפניו צרור וחרס - מקנח בחרס ואין מקנח בצרור, תיובתא דרב הונא! –
תרגמא רפרם בר פפא קמיה דרב חסדא אליבא דרב הונא: באוגני כלים.
1.
הגמרא מציינת מחלוקת בין רב הונא ורב חסדא. הגמרא מקשה על רב הונא ומיישבת.
2.
רמב"ם הלכות שבת פרק כו הלכה ה:
היה לפניו צרור וחרש מקנח בצרור ד
ואם היה החרש מאגני כלים מקנח בחרש, ...
מהרמב"ם משמע בבירור פוסק כרב הונא.
3.
הגהות מיימוניות הלכות שבת פרק כו הלכה ה:
[ד] כרב הונא דהוא בתראה וכן רפרם בר פפא דמתרץ מתניתין קמיה דרב חסדא אליביה ודלא כרב דאמר מקנח בחרס:
הוא מנמק מדוע הרמב"ם פסק כרב הונא, מכיון שהוא - רב הונא - נחשב "בתראה". ודבר זה תמוה:
4.
הליכות עולם שער חמישי פרק ב:
רב הונא ורב חסדא הלכה כרב הונא דרבו דרב חסדא הוה.
כלומר, אמנם הלכה צריכה להיות כרב הונא אבל בגלל שהיה רבו של רב חסדא – והלכה כרב נגד תלמידו - ולא בגלל שהיה "בתראי" [מאוחר] לרב חסדא. ותמוה מאד מה שאומר ה"הגהות מיימוניות" שרב הונא היה "בתראי" לרב חסדא.
5.
אבל באמת משמע ממנו שגרס "רב" במקום "רב חסדא", אבל זה לא יתכן, כי אז הגמרא לא היתה מביאה את דברי "רב" אחרי תלמידו - "רב הונא", וגם אז העיקרון צריך להיות שהלכה כ"רב" – שהיה רבו של רב הונא, אלא אם כן ה"הגהות מימוניות" קובע כלל שהלכה כתלמיד נגד רבו מפני שתלמיד נחשב תמיד כ"בתראי" לעומת רבו.
6.
ה"הגהות מיימוניות" מוסיף נימוק מדוע יש לפסוק כרב הונא, מפני שהאמורא "רפרם בר פפא" מתרץ את הקושיה שהגמרא הקשתה על רב הונא. והגמרא מדגישה שהוא תרץ זאת בפניו של רב חסדא. ומשמע מכך שאת הקושיה של "מיתיבי" הקשה רב חסדא עצמו על רב הונא. גם צריך לומר שרפרם בר פפא לא היה תלמידו של רב פפא שחי בדור החמישי כי אז הוא לא הכיר את רב חסדא. אלא מדובר ב"פפא" /"רב פפא" אחר.
7.
ונראה לומר שמכיון שתרוצו של רפרם היה בפניו של רב חסדא, כנראה שגם רב חסדא הודה לתרוץ זה ומסכים שהלכה כרב הונא.
8.
אולם עדיין קצת קשה, מדוע הגמרא קבעה "תיובתא" אחרי קושייתה על רב הונא, והרי מייד היא ["רפרם"] יישבה את הקושיה. ואולי רב חסדא עצמו הוא זה שהקשה על רב הונא והוא בתחילה קבע "תיובתא" על רב הונא, ולכן בא רפרם ואמר לרב חסדא כיצד ניתן ליישב את דברי רב הונא.
9.
ונוסיף: מדוע בפתיחת תרוצו של "רפרם" נאמר הביטוי "תרגמא" ולא כמקובל - "אמר לו"?
10.
גופי הלכות פרק כב - כללי אות ת' כלל תקלה:
תרגמה, כשאומר בכל מקום, היינו שמפרש המשנה או הברייתא, אבל אין במשמעו שמגיה. ומצינו תרגמה כמו תני, פרק שני דכתובות [כב:] תרגמה בעד אחד, ובהדיא קתני שני עדים.
הביטוי "תרגמא" בא בדרך כלל לצורך יישוב משנה/ברייתא על ידי העמדת אוקימתא. בסוגייתנו הביטוי "תרגמה" בא לומר שרפרם מעמיד את הברייתא באופן שלא יקשה על רב הונא. והביטוי "תרגמה" בא לומר שכך הוא פוסק להלכה.
