סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 807
 

"מודה רב שמעון בפסיק רישיה ולא ימות"

שבת קג ע"א

על דברי הברייתא התולש עולשין [מי עשב] אם לאכילה מתחייב בכגרוגרת, אם לבהמה החיוב הוא כמלוא פי הגדי, ואם ליפות את הקרקע חייב בכל שהוא, שאלה הגמ' והרי כשתולש לאכילה הוא גם מיפה את הקרקע, תר' הגמ' שמדובר שמלקט בשדה של חברו ולכן אין לו שום ענין ליפות את השדה. ובאופן כזה למרות שזה פסיק רישיה לא מתחייב על שעור של כלשהו. אומרים תוס' שפירש בערוך שלמרות שר"ש מודה בפסיק רישיה זה רק בניחא ליה, ואילו בפסיק רישיה דלא ניחא ליה, כמו כאן בתולש מקרקע של חברו, וכגון שזה אדם זר שאינו אהבו, ואין לו שום אינטרס ליפות את הקרקע שלו, אז כיון שזה פסיק רישיה דלא ניחא ליה סובר הערוך שזה מותר אפי' לכתחילה, ואפ' אין בזה איסור דרבנן בפסיק רישיה דלא ניחא ליה, זוהי דעתו של הערוך. תוס' חולקים על דברי הערוך ומוכיחים מכמה מקומות שלא כדבריו, ולדעת התוס' שהטעם שאינו מתחייב בשדה של חברו, משום שזה מלאכה שאינה צריכה לגופה, ועל אף שיהיה בזה איסור דרבנן, אבל אין כאן חיוב חטאת. מח' זו שבין הערוך לתוס', שלדעתי הערוך פ"ר דלא ניחא ליה מותר אפ' מדרבנן לכתחילה, ואילו לדעת התוס' אם זה לא ניחא ליה הפטור רק כאשר זו מלאכה שאינה צריכה לגופה.

רע"א בדרוש וחדוש במערכה י' אות ח' הסביר את המח' של התוס' והערוך, שיסוד המח' שתוס' סוברים שככל שזה נחשב פסיק רישיה הרי זה בכלל מתכוון, ולא חשוב אם ניחא ליה או לא ניחא ליה, אלא שאם זה ניחא ליה זה נקרא מלאכה הצריכה לגופה, ודלא ניחא ליה הרי נחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולכן בשאר איסורים יהיה אסור מדאורייתא גם בפ"ר דלא ניחא ליה, ובשבת יהיה בזה איסור דרבנן כמו כל מלאכה שא"צ לגופה, זוהי שיטתם של התוס', ואילו הערוך שסובר שגם בשאר האיסורים מותר, צריך לומר שמלאכה שא"צ לגופה לא נאמר רק כשהוא מכוון לעשות את המלאכה, אלא שאין לו צורך לגופה של המלאכה, כגון מכבה, כשהוא מתכוון למלאכה, דהיינו הכיבוי, אלא שהוא עושה את זה מפני שהוא מפחד שהליסטים לא יתנפלו עליו, ולא לגופה של מלאכת כיבוי שהיא בכוונה לעשות פחמים, וכן בחופר גומה וא"צ לעפרה שהוא מכוון למלאכה של עשיית הגומה, אלא שא"צ לגופה, שאינו צריך את הגומה כדי להניח בה איזשהו דבר, אבל כשאינו מתכוון לעשות הדבר אלא שזה פ"ר, סובר הערוך שבזה שניחא ליה הרי זה נחשב כמתכוון לכך, אבל אם לא ניחא ליה זה נחשב אינו מתכוון, וא"כ ממילא גם לרבי יהודה פ"ר דלא ניחא ליה בשבת יהיה דרבנן, שהרי זה נקרא אינו מתכוון, ובזה לא מצאנו מח' בין ר"י לר"ש, אם נקרא מתכוון או לא, כך הסביר רע"א.

רבי אלחנן ווסרמן בקובץ שעורים במס' כתובות אות יח, מסביר את המח' ע"י החקירה מהו הטעם של ר"ש שמודה בפ"ר, שיש לפרש בזה בשני טעמים, האחד כמו שמצאנו בנזיר שאסור לו לתלוש משערות ראשו, ומותר לו לחפוף את הראש, אבל לא לסרוק במסרק, שהסריקה היא פ"ר, שבוודאי שע"י הסריקה יפול שערה מהראש, שיש לומר שמכיוון שהוא יודע שבסריקת השערות יתלוש שערות, אז זה נחשב שהוא מכוון לתלישה, אבל אם אינו ניחא ליה, הרי אינו מכוון לתלישה, ובאופן שני, כיוון שהסריקה היא פ"ר, ובהכרח שיהיה תלישה, נמצא שהסריקה היא בכלל תלישה, אפ' אם הוא רק מתכוון לסרוק, ואפ' שאינו מתכוון לתלישה, כיוון שהתלישה נכללת בסריקה, וא"כ אפ' כשלא ניחא ליה בתלישה, אין לפוטרו משום אינו מתכוון, שהרי הוא מתכוון לסריקה, והתלישה היא חלק בלתי נפרד ממלאכת הסריקה שהוא עושה, כיוון שזה פ"ר. וא"א לזו בלא זו, דהיינו שא"צ שיהיה הכוונה לגוף המלאכה ומספיק שהוא מתכוון למעשה שהוא עושה, שהמלאכה שהיא תוצאה הכרחית.

ולפי זה אומר רבי אלחנן, שלשיטה זו של התוס' אסור מדאורייתא בכל האיסורים, מלבד שבת, ששם אין חילוק בכל האיסורים בין ניחא ליה ולא ניחא ליה, ורק בשבת יהיה זה איסור דרבנן, כיוון שזו מלאכה שא"צ לגופה, שאיסורה רק מדרבנן כפי שהוסבר ברע"א.

[הרה"ג מיכל זילבר שליט"א]