דיוק וחידוש ברש"י
מסכת שבת דף פב
עמוד א
הדרן עלך פרק המוציא יין וע"פ תוספת הרי זה יצא וזה נכנס דדרשינן סמוכין - באסמכתא ובאנו לפרק אמר רבי עקיבא, ועל פי רש"י לא צריכא לן למדרש סמוכין בין פרק לפרק, אלא במשנה שבתוך הפרקים, כדלקמן
אמר רבי עקיבא מניין לעבודה זרה כו'. משום דבעי למיתני בהדייהו מניין שמרחיצין את המילה כייל להו להנך דדמיין לה:
עיין בתוספות ד"ה אמר רבי עקיבא מניין לע''ז כו'. וז"ל פי' בקונטרס דנקט לה הכא משום דבעי למיתני מנין שמרחיצין את הקטן ואין נראה דא''כ בההוא הוה ליה להתחיל ועוד דהוה ליה למתנייה בפרק רבי אליעזר דמילה אלא נראה אגב דתנא לעיל בסוף המוציא קראי דאסמכתא גבי חרס נקט נמי הני קראי דאסמכתא וקרא דתזרם כו' הוא סמוך לההיא קראי דאייתי לעיל לא ימצא במכיתתו חרש וגו':
ונראה להסביר שרש"י גם כן מסביר שנקודת הדמיון בין המשניות הוא בלימוד דינים על ידי אסמכתא, ומאחר שאחד מהדינים הוא בנוגע להלכות שבת, על כן כללו את כולם בפרק בתוך מסכת שבת , ולדברי רש"י אין חיבור בין הפרקים, ואדרבה לדברי תוס' שמקשה על רש"י שלדבריו שכל משניות אלו נכתבו כאן בשביל הדין של מרחיצין את המילה בשבת היו צריכים לכתוב אותם בפרק רבי אליעזר דמילה, ולדברי תוס' שכל סמיכות משניות הללו הם המשך של המשנה האחרונה בפרק המוציא יין, מדוע לא המשיכום בפרק זה, ומדוע הם פרק בפני עצמו , ולהיפך על רש"י לא יקשה קושית תוס' כי רש"י מתרץ את סמיכות המשנית שבפרק זה המתחיל במימרת רבי עקיבא, ותירץ שכולן נקבצו ובאו לכאן ע"פ דמיונם, והיות שאחת מהנה היא מהלכות שבת ולכן תנו זה הפרק במסכת שבת.
