לחתות אש מיקידה גדולה
שבת פב ע"א
"משנה. חרס... רבי מאיר אומר: כדי לחתות בו את האור, רבי יוסי אומר: כדי לקבל בו רביעית. אמר רבי מאיר: אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר – (ישעיהו ל, יד) [וְ]לֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד. אמר (ליה) [לו] רבי יוסי: משם ראיה?! – (בהמשך הפסוק) וְלַחְשֹׂף מַיִם מִגֶּבֶא.
גמרא. מסברא: שיעורא דרבי יוסי נפיש. ומקרא - שיעורא דרבי מאיר נפיש, דאי סלקא דעתך שיעורא דרבי יוסי נפיש - לייט לה במנא זוטרא והדר לייט לה במנא רבה?! אמר אביי: (מתניתין נמי) - לחתות אש מיקידה גדולה.
רבי יוסי אומר: משם ראיה. שפיר קאמר ליה רבי יוסי לרבי מאיר! ורבי מאיר - לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא מידי דחשיב לאינשי דלא לישתכח ליה, אלא אפילו מידי דלא חשיב לאינשי - לא לישתכח ליה".
אביי בדבריו: "לחתות אש מיקידה גדולה", האם בא לבאר רק את הפסוק, או גם את דינו של רבי מאיר שבמשנה?
רש"י גרס את המילה "מתניתין" הנמצאת אצלנו בסוגריים והחסרה בכתבי היד (רומי, מינכן): "אמר אביי (מתניתין נמי) לחתות אש מיקידה גדולה". כלומר שאביי מבאר את המשנה.
ראיות לפירוש זה:
א. רבי מאיר למד את דינו מהמקרא, וכיצד יתכן שהוא עוסק בענין אחר?
ב. הקשתה הגמרא בהמשך: "שפיר קאמר ליה רבי יוסי לרבי מאיר", ואם אביי ביאר רק את הפסוק הרי שרבי מאיר יכול לבאר את הפסוק בדיוק כמו רבי יוסי, ומבלי להדחק, ורק להלכה הוא חולק וסובר שדי לחתות אש קטנה.
אך קשה:
א. לשון המשנה: "לחתות בו את האור", והיכן נרמז שמדובר רק במוקד גדול? אמנם תירץ בשיטה לתלמיד הר"ן: "דודאי הכין משמע מיקידה גדולה מדקתני כדי לחתות ולא קתני כדי שיקח משמע שגחלים הרבה יש שם וחותה אדם מהם כרצונו לפי שהוא חרס גדול", אך עדיין בלשון זה לא מבואר מוקד גדול, אלא גם לחתות ג' גחלים כדי לחמם בהם את כוסו, ודי לזה בחרס קט.
ב. לשונו של אביי: "לחתות אש מיקידה גדולה" מתאים ממש ללשון הפסוק: חֶרֶשׂ לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד. במשנה הלשון הוא אוּר ולא אש. ויקידה גדולה מפורשת בפסוק: מִיָּקוּד.
לכן יש מקום לפרש שאכן אביי רק בא לבאר את הפסוק באופן שגם לרבי מאיר הפסוק יסיים בקללה קשה יותר. אלא שרבי מאיר הדגיש שבפסוק יש רק זֵכֶר לדבר ולא לימוד גמור. ומהפסוק הוא רק לומד שהשימוש המקובל בחרס הוא כדי לחתות. הפסוק אמנם עסק רק ביקידה גדולה, שהרי גם לאחר ניפוץ וחורבן רב בודאי שנותרים חרסים קטנים, כפי שמוצאים בכל מקום. אלא שבפועל אנשים משתמשים גם בחרסים קטנים וחותים בם אש קטנה. ורבי מאיר לשיטתו שחש גם למיעוטא.
והקשה רבי יוסי: עד שאתה לָמֵד מהפסוק זֵכֶר לדבריך, אני לומד ממנו ראיה שלמה לדברי – שהשיעור החשוב הקטן ביותר הוא לקבל בו מים.
על כך השיב רבי מאיר שמשמעות הפסוק שהשימוש העיקרי בחרס הוא לחתות, ובשמוש זה ראוי לשער. ואילו דליית המים היא שימוש משני בלבד.
