טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

כדי לזבל בו קלח של כרוב – כרוב

 

"והרי זרעוני גינה, דמקמי דזרעינהו תנן: זרעוני גינה פחות מכגרוגרת, רבי יהודה בן בתירא אומר: חמשה. ואילו בתר דזרעינהו תנן: זבל וחול הדק כדי לזבל בו קלח של כרוב, דברי רבי עקיבא, וחכמים אומרים: כדי לזבל כרישא? הא איתמר עלה, אמר רב פפא: הא דזריע, הא דלא זריע, לפי שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה" (שבת, עט ע"א).

פירוש: וַהֲרֵי זֵרְעוֹנֵי גִּינָּה (זרעים של צמחי גן) דְּמִקַּמֵּי דְּזַרְעִינְהוּ [שלפני שזרעם] תְּנַן [שנינו במשנה]: המוציא בשבת זֵרְעוֹנֵי גִינָּה שיעורם כדי להתחייב בהוצאה זו הוא פָּחוֹת מִכַּגְּרוֹגֶרֶת. ר' יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: חֲמִשָּׁה זרעונים. וְאִילּוּ בָּתַר דְּזַרְעִינְהוּ תְּנַן [אחרי שזרען שנינו במשנה]: המוציא זֶבֶל או חוֹל הָדֵק שיעורו כְּדֵי לְזַבֵּל בּוֹ קֶלַח אחד שֶׁל כְּרוּב, אלו דִּבְרֵי ר' עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כְּדֵי לְזַבֵּל כְּרִישָׁא (כרתי). הרי שלאחר שנזרע השיעור החשוב הוא של צמח אחד ולפני זריעה בחמישה לפחות! ומשיבים: הָא אִיתְמַר עֲלָהּ [הרי כבר נאמר עליה] על הלכה זו ,שיש לחלק בין הדברים; הָא [זה] ששנינו שדי בהוצאת אחד הרי זה באופן דִּזְרִיעַ [שהוא זרוע] כבר, הָא [זה] ששנינו שצריך להוציא לפחות חמישה הרי זה באופן דְּלָא זְרִיעַ [שאינו זרוע], לְפִי שֶׁאֵין אָדָם טוֹרֵחַ לְהוֹצִיא נִימָא אַחַת (גרעין אחד) לִזְרִיעָה. אבל בכלל אין הבדל בין דבר מעובד לשאינו מעובד (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: כרוב עלים   שם באנגלית:  Kale    שם מדעי:  Brassica oleracea var. Acephala

שם נרדף במקורות: קולסי כרוב   


נושא מרכזי: מדוע קלח של כרוב משמש כמדד לשעור הוצאה?

 

לריכוז המאמרים שנכתבו על הכרוב הקש/י כאן.

ראו בהרחבה במאמר "וקולחי כרוב, ודלעת יונית" (יבמות, ע"ב). לקריאה לחץ כאן.
 

כמבוא לקביעת זהותו של קלח הכרוב עלינו לברר מהו בדיוק הכרוב בספרות חז"ל? הכרוב המוכר לנו הוא ירק ממשפחת המצליבים שעבר סלקציה לכיוונים שונים שתוצאתה היא זנים חקלאים מגוונים השונים מאד זה מזה אפילו בחלק הנאכל בהם. בכרוב העלים (תמונה 1), כרוב ה"ראש" (תמונה 2) וכרוב הניצנים נאכלים העלים ואילו בכרובית (תמונה 3) ובברוקולי (תמונה 4) נאכלת התפרחת. בכרוב הקלח (קולורבי) (תמונה 5) נאכל הגבעול לפני התקשותו. השאלה המתבקשת היא מהו הזן שאליו מתייחסות המשנה והגמרא?

מתאורי הכרוב בספרות חז"ל משתמע שהכרוב היה כרוב העלים בעל הגבעול המפותח (קלח) שבראשו צמחה שושנת עלים (ראו בתמונה 6). מין זה נקרא ברומית "קאוליס" ובלשון המשנה קולסי כרוב. בתשובות הגאונים (הרכבי, סי' לג) אנו מוצאים: "דקולסא גברה. פתרון קולסא בדי תרדין ובדי כרוב שמהן עלין יוצאין ונקרא בלשון הזה קולסי כרוב וקולסי תרדין". כרוב זה היה גדול בהשוואה למיני ירק אחרים ומכאן נבעה חשיבותו שבאה לידי ביטוי במשנה: "... אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ... ואלו הם אגוזי פרך רמוני בדן וחביות סתומות וחולפות תרדין וקולסי כרוב ודלעת יונית וכו' (ערלה, פ"ג מ"ז). לכל המנויים ברשימה יש חשיבות מיוחדת בגלל גודלם או ערכם. על אגוזי פרך ורימוני בדן תוכלו לקרוא כאן. בכרוב העלים נאכלים הן העלים והן הגבעול שנקרא, לדעת י. פליקס, בלשון המשנה "אספרגוס". לאספרגוס היה שם עצמאי שלא כלל את כל הכרוב ואילו השם כרוב כלל גם את האספרגוס כלומר את גבעולו. ניתן להסיק זאת מתוך דברי המשנה: "(הנודר) מן הכרוב אסור באספרגוס מן האספרגוס מותר בכרוב וכו'" (נדרים פ"ו מ"י). לענ"ד יש הגיון רב בפירושו של פליקס הנובע מתוך השוואה בין תוכן משנה זו לקודמת לה ומצביעה על הבדל עקרוני ביניהן. במשנה ט' מובאים זוגות של מינים קרובים שהנודר מאחד מהם מותר בשני לעומת זאת במשנה י' (הנפתחת בזוג כרוב ואספרגוס) הרשימה כוללת אך ורק זוגות של צמחים וחלקיהם.

לדעת חלק מהמפרשים האספרגוס איננו גבעול הכרוב אלא מין קרוב לכרוב ולכן פירוש המשנה הוא שהנודר מהאספרגוס מותר בכרוב למרות הדמיון ביניהם. ייתכן שהכוונה ל"כרוב הראש" דבר המשתמע מתשובות הגאונים (הרכבי, סי' שע"ט):

"ושש' מאי אספרגס דתנן נדר מן הכרוב מותר באספרגס וכן כוס שלאספרגס. גופה שלמלה עצמה מה הוא? כך שמענו כי עיקר אספרגס במיני דשאים הוא וישנו בארץ ישראל. ואמר מר רב סעדיה גאון ז"ל: כי נקרא אצפראג. ודע כי יש בכרוב דבר עגול ככדור והוא הנקרא אספרגס שאמר גאון כי הוא בלשון ישמעאלי אצפראג. ובלשון פרסי קוראין לכל דבר עגול ככדור אספראיא. וזה שבכרוב כך נקרא בלשון פרסי. [ע"ב] ומטילין ממנו בתוך היין ובתוך השכר כי יש בו כוח שמונע מן השכרות. וזה כתוב בספרי רפואות כי יש בכרוב כוח שמונע מן השכרות. והיו הראשונים עושין ממנו יין ונקרא שראב אלכרוב. וגם היין והשכר שניתן בו אספרגס היו רגילין לקראו אספרגס סתם. ודברי התלמוד מראין כענין הזה ששמענו כדתניא: ששה דברים נאמרו באספרגס וחד מיניהו סומכו במינו ותניא סומכו בפת ואמרינן עלה לא קשיא הא בדחמרא הא בדשכרא. דאלמא אחר ששותהו אוכל ממינו לסמוך את לבו. וכבר שמענו כי הכרוב אחד ממיני אספרגס. וכיון שזה שליין יש ממינו מאכל מראין דברים כי הוא ששנינו שהכרוב ממינו".

קלח הכרוב הוא גבעול כרוב העלים כפי שניתן להסיק מתוך כמה מההקשרים בהם הוא מוזכר. נאמר בגמרא בפסחים (לט ע"ב): "... אמר רבי יוסי ברבי חנינא: קלח של כרוב שהוקשה - מרחיבין לו בית רובע. אלמא: כיון דסופו להקשות - יהבינן ליה רווחא טפי". החלק המתקשה הוא גבעול הכרוב המתרחב והופך לעצי במשך הזמן (ראה בתמונה) ולכן יש להרחיק ממנו בית רובע. רש"י: "להקשות - קלח שלה נעשה עב". לא יתכן לומר שהכוונה במונח קלח היא לכל הצמח משום שלאחר התקשותו אין משאירים אותו בקרקע ואין מקום לקבוע עבורו דיני הרחקה. על הקלח אנו לומדים גם מדברי רבי שמעון בר תחליפא (כתובות, קיא ע"ב): "קלח של כרוב הניח לנו אבא, והיינו עולים ויורדים בו בסולם". רש"י בביצה (ג ע"ב) מפרש: "קולחי - קלחי כרובין גדולים עם עלין שלהן, וכרוב של ארץ ישראל היה גדול כאילן, כדאמרינן בכתובות". אנו מוצאים בפירושו אבחנה בין הקלחים ובין העלים. כך מפרש גם המאירי (שם): "וקילחי כרוב והוא שיש במיני הכרוב שאין להם קלחים (למשל כרוב "ראש") ומין זה גדל קלח גדול עם העלה והוא החשוב שבמינו וכו'".

הגדרת המונח קלח עשויה לסייע בהבנת אופן קיום מצוות המרור המופיע בגמרא בפסחים (שם): "יוצאין בהן בין לחין בין יבשין כו': אמר רב חסדא לא שנו אלא בקלח, אבל בעלין לחין אין, יבשין לא". כנראה שגם כאן הכוונה לגבעול נוקשה ועבה שממנו יוצאים העלים. הקלח הוא כנראה הגזע כפי שניתן להבין מהירושלמי (וילנא, כלאים פ"ה הל' ז'): "תני רבי חיננא בר פפא: את שהוא עולה מגזעו מין אילן משרשיו מין ירק. התיבון הרי הכרוב הרי הוא עולה מגזעו. כאן בודאי כאן בספק".

שיטת רבי עקיבא הסובר שכמות הזבל שחייבים על הוצאתה היא כדי לזבל קלח של כרוב קשורה, אולי, למעמדו המיוחד של הכרוב. כפי שראינו עד עתה הרי שהכרוב הוא צמח גדול במיוחד ולכן גם חשוב. מכאן נלמד שלרבי עקיבא יש להוציא כמות גדולה יותר של זבל, על מנת להתחייב, בהשוואה לחכמים המחייבים גם בכמות המספיקה לזבל צמח קטן יותר ככרישה (על הכרשה ראו במאמר "שדר ליה כרתי". ייתכן וזו כוונת ההדגשה של רש"י בסוגייתנו: "ואילו בתר דזרעינהו תנן - דקלח אחד חשוב". הדבר נאמר במפורש בדברי רש"י במשנה להלן (פ ע"ב): "כרישא - קפלוט, ושיעוריה זוטר משל כרוב".

בנוסף לזיהוי הכרוב עם כרוב העלים קיימים שני זיהויים עיקריים נוספים המוצגים במחקרו של חצ"י אלבוים (המקור להלן). ההצעות הן כרוב ראש (Brassica oleracea Var. Capitata) וכרוב הקלח (קולורבי = Brassica caulorapa) אך נראה לי שהתיאורים השונים של הכרוב שהובאו לעיל שוללים את הצעות אלו. כאמור, רק לכרוב העלים יש קלח ראוי לשמו שניתן לדוש בעזרתו או שלאחר שהתקשה יש להרחיק ממנו את הזרעים. בנוסף לכך המשנה מתייחסת לכרוב כצמח גדול במיוחד ותכונה זאת קיימת רק בכרוב העלים העשוי להגיע לגובה של כמטר ואף יותר.
 

תמונה 1.  כרוב עלים		תמונה 2. כרוב ראש  Brassica oleracea Var. Capitata

 

תמונה 5. כרוב הקלח - קולורובי		תמונה 6. כרוב עלים                ניתן לראות בבירור את ה"קלח" המעובה בבסיס הצמח

 

מקורות עיקריים:

ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 81-82).
ז. עמר, "הצומח והחי במשנת הרמב"ם – לקסיקון לזיהוי הצמחים ובעלי החיים שבפירוש המשנה לרמב"ם", בהוצאת מכון התורה והארץ, תשע"ה. עמ' 100.
ח.י. קאהוט, הערוך השלם (ערך "קלס").
 

לעיון נוסף:

הרב מרדכי הוכמן, שמואל והכרוב הרפואי.

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)