אביי ורבא, דמיון בצורה ובמשמעות
שבת עב ע"ב - עג ע"א
"נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר – פטור.
לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, רבא אמר: פטור, אביי אמר: חייב.
רבא אמר: פטור דהא לא נתכוון לחתיכה דאיסורא. אביי אמר: חייב, דהא קמיכוין לחתיכה בעלמא...
...
נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע. רבא אמר: פטור, אביי אמר: חייב.
רבא אמר: פטור, דלא קמיכוין לזריקה דארבע. אביי אמר: חייב, דהא קמיכוין לזריקה בעלמא.
כסבור רשות היחיד ונמצאת רשות הרבים; רבא אמר: פטור, ואביי אמר: חייב.
רבא אמר: פטור, דהא לא מיכוין לזריקה דאיסורא. ואביי אמר: חייב, דהא קא מיכוין לזריקה בעלמא".
שיטת אביי להשוות בין פעולות שונות על פי דמיון צורתם המוחשית. פעולת חיתוך חד היא; זריקה – לכל מרחק שהוא; זריקה למקום אחר – יהיה דינו אשר יהיה.
ואילו שיטת רבא להבחין במשמעות הפעולה. אינו דומה חיתוך בעלמא של דבר התלוש, לחיתוך המחובר הנחשב לקצירה. אינה דומה זריקת ב' אמות לזריקת ד' אמות להיותה נחשבת לרשות אחרת; זריקה מרשות היחיד לרשות היחיד אינה דומה לזריקה שמשמעותה הוצאה מרשות לרשות.
באותה סברה נחלקו אביי ורבא גם במסכת עבודה זרה דף סו ע"א:
"חמרא חדתא בענבי - אביי אמר: במשהו, ורבא אמר: בנותן טעם.
אביי אמר במשהו, בתר טעמא אזלינן, אידי ואידי חד טעמא הוא, דהוה ליה מין במינו, ומין במינו במשהו; ורבא אמר בנותן טעם, בתר שמא אזלינן, והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד".
לאביי תחושת הטעם היא הקובעת אם קיים דמיון. ואילו לרבא הַשֵּׁם מורה על המשמעות, ובה נקבע האפיון להלכה.
