סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

צורת העריכה של רש"י / הרב שמואל לוינזון

פורסם במוסף 'קולמוס', משפחה

שבת צח ע"ב


רש"י כתב את פירושיו לתורה ולתלמוד כפירוש רציף המשלב בתוכו מילים מן הפסוק או הגמרא, והפירוש נארג סביבן. בדיוק כמו המהדורות המבוארות של ימינו., הפירוש הרציף נחלק ליחידות קטנות המכונות 'דיבורים'. כל דיבור כזה מתחיל כמעט תמיד בציטוט מילה או מילים מלשון הפסוק או הגמרא, ואחר כך מופיע הפירוש. בדפוסים הראשונים היתה רק הפרדה בין דיבור לדיבור על ידי נקודתיים. בשתי המסכתות הראשונות של דפוס שונצינו (ברכות וביצה) אף הוצבה נקודה בין הציטוט מן הגמרא, ראש הדיבור, ובין הפירוש שאחריו. אבל במסכתות הבאות החליט ר' יהושע שלמה שונצינו לוותר על כך, כך גם בדפוס ונציה והדפוסים הבאים אחריו, עד דפוס פרנקפורט דמיין שחידש את הנקודה בסוף הציטוט מן הגמרא.

בדפוס פיורדא (תקפ"ט) נעשה חידוש גדול יותר, מילות ה'דיבור המתחיל' הודגשו באות עבה. גם כאן החידוש זה לא נקלט ולא עבר לדפוסים הבאים. רק בדורנו הוא קנה לו מהלכים והפך תוך כמה שנים ללחם חוק לאחר שהתחילה בו הוצאת 'טל-מן'.

אבל זאת יש לדעת, כי התבנית של חלוקת רש"י לדיבורים הפותחים בציטוט אמנם מתאימה בדרך כלל, אבל יש מקרים רבים שהיא בוצעת את דברי רש"י ב'סכינא חריפא', שכן הציטוטים שרש"י מצטט מן הגמרא אינם מוגבלים דווקא לתחילת הדיבור אלא יכולים לבוא באמצעו או בסופו. במקרים כאלו חלוקת הדיבורים ברש"י היתה לרועץ ופגמה בהבנת דברי רש"י.

נביא דוגמא: בדף עד,ב מסבירה הגמרא שתורמוס שצריכים לשלוק אותו שבע פעמים ומתוך כך הוא נימוח מאוד – אפילו הוצאתו מתוך הפסולת אסורה [אף שבשאר עירובי אוכל ופסולת מותר להוציא את האוכל מתוך הפסולת]. זה לשון הגמרא: "שאני תורמוסים דשלקיה ליה שבעא זימני, ואי לא שקלי ליה מסרח, וכפסולת מתוך אוכל דמי".

על כך כותב רש"י: ואי לא שקלי ליה - לאוכל מתוך הפסולת, מתוך שהוא רך ונימוק על ידי שנשלק הרבה".

סוף דברי רש"י נראה תלוי באויר: הוא לא מסביר מה קורה לתורמוס מתוך שהוא רך ונימוח. אבל כל הבעיה היא משום שהדיבור הזה מחובר לדיבור שאחריו! רש"י ציטט את המשפט "ואי לא שקלי ליה מסרח", ובתוכו הכניס את פירושו. כך נראית התבנית הנכונה, בהדגשת מילות הגמרא המצוטטות:

ואי לא שקלי ליה - לאוכל מתוך הפסולת, מתוך שהוא רך ונימוק על ידי שנשלק הרבה - מסרח. והלכך אוכל נמי, כל זמן שמעורב בו הוי כפסולת".

המדפיסים, הרגילים לתבנית של דיבור המתחיל בציטוט, הציבו את 'מסרח' כתחילת דיבור, בעוד שזה אינו נכון כלל! המילה 'מסרח' היא ציטוט באמצע דיבור.

דוגמא נוספת: בדף צח,ב מחשבת הגמרא את פריסת יריעות המשכן ואומרת "שדי פותייהו לאורכא דמשכן [השלך את רוחב היריעות לאורך המשכן], כמה הויא? ארבעין, דל תלתין לאיגרא - פשא להו עשר, לרבי יהודה מכסיא אמה דאדנים, לרבי נחמיה מיגליא אמה דאדנים" [אורך המשכן היה שלושים, ונשארו עשר אמות שיכלו לכסות את כל גובה הקיר האחורי, לפי רבי יהודה הקרשים בגובהן היו רחבים רק כאצבע, אך לרבי נחמיה היה עובי הקיר אמה, נמצא שהעודף שהשתלשל היה רק 9 אמות, והאדנים נשארו חשופים].

רש"י כותב על כך בד"ה 'שדי פותייהו': "לאחר שחברו חמש יריעות לבד וכל אחת ארבע אמות רחב, הרי עשרים אמות, וכנגדן במחברת השנית שהיא של חמש יריעות - הרי ארבעים, שלשים מהן הויין גג למשכן לאורכו, ועשר העודפות..."

אף כאן, המילים 'עשר העודפות' נשארו תלויות באויר, ואין מובן מה רש"י רוצה, אם לא שמסתכלים בדיבור הבא שהוא אחד עם הדיבור הקודם, וכך הוא שיעור דברי רש"י אל נכון: "ועשר העודפות - לר' יהודה - דאמר אין עובי קרשים שבמערב ממעט בהו נמצא העשר אמות כולן תלויות, ומכוסות כל עשר אמות של אורך הקרש, הרי אף האדנים של צד מערבי מכוסין".

שוב עמדה לרועץ ההנחה שתחילת דיבור חייבת להתחיל בציטוט. המדפיסים היו צריכים לחבר את שני הדיבורים, או למצער להתחיל את הדיבור הבא מהמילים 'ועשר העודפות', כשהציטוט 'לר' יהודה' אינו בתחילת הדיבור.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר